הלל הגדול

המזמור שלנו הוא יחיד ומיוחד. יחיד בצורתו בעלת הפזמון החוזר בכל פסוק, ומיוחד (בצד עוד כמה מזמורים) בשילוב בין ההיסטוריה הלאומית וההרגשה האישית, כשהכל ב'חסדו' של האל.

גם חכמינו הרגישו במיוחדות זו וכללו את הפרק, בצד פרקים אחרים, בתוך ההלל שנאמר בליל הסדר לאחר הסעודה. בניסיון להבין מה מיוחד בפרק הזה עולות כמה תשובות ועימן הרעיונות להבנת הפרק (בבלי פסחים קיח ע"א). ראשון משיב ר' יוחנן:

"למה נקרא שמו הלל הגדול?
אמר רבי יוחנן: מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם, ומחלק מזונות לכל בריה".

ר' יוחנן לוקח מהפרק את ההתחלה והסוף שלו, שלא מדברים על ההיסטוריה, אלא רק עלינו ועל אלו שמסביבנו והופך את הפרק להלל גדול לטובו של האל.

התשובה השניה ממשיכה בכיוון דומה אבל גם בוחנת את ההיבט ההיסטורי:

"אמר רבי יהושע בן לוי: הני עשרים וששה הודו כנגד מי?
כנגד עשרים וששה דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו".

ר' יהושע בן לוי משלב את כל חלקי הפרק ההיסטוריים והעל-היסטוריים ומדגיש את זה שהאל זן אותנו בחסדו. במידה מסוימת זהו עיבוד של "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (כה).

התשובה השלישית בוחנת פסוק אחד אבל גם היא מצליחה להביא את התפיסה הכוללת. רב חסדא מעמת בין המצב הקיומי של כולנו (לא משהו) ובין האמירה שהמצב טוב:

"אמר רב חסדא: מאי דכתיב "הודו לה' כי טוב" (תהילים קל"ו, א)?
הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו,
עשיר - בשורו, ואת עני - בשיו, יתום בביצתו, אלמנה - בתרנגולתה".

רב חסדא הופך את הרע לטוב. או יותר נכון את הפגיעה לחסד. מה חסד בה? שהפגיעה היא רק ברכוש ולא בחיים. העולם של רב חסדא בשונה מעולמו של ר' יוחנן או ר' יהושע בן לוי יש בו זכות ויש חובה. והיות ולעיתים אנחנו בחובה כלפי האל עלינו לשלם את חובינו. אז אם החוב נגבה בטוב (רכוש ולא גוף) עלינו להודות על כך.

"כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" - היא אמירה מאתגרת אבל כל חכם מוצא את הדרך שלו להצדיקה.

נערך ע"י צווות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929