אחיתופל הבין את מצבו הנפשי הירוד והשפל של דוד, ומכאן באה הצעתו לאבשלום. אך אבשלום החליט, בעצתו של חושי, ללכת על בטוח.

 

אֲחיתֹפֶל (כנראה, סבא של בת שבע בת אליעם* נוקם ונוטר) הבין נכונה את מצבו של דוד – הוא חש את העייפות והבכי, את כובד המכה, את החלומות שנגוזו, והתכוון להכות "את המלך לבדו" (י"ז, ב) בפעולה מהירה ונחרצת. כל השאר יברחו או יבואו להשתחוות לפני אבשלום, שהביא מגשור סגנון מלכותי זר, גֵאֶה, בוטה וגס, הפוך לזה של דוד. "מֶרכָּבה וסֻסים וחמִשים איש רצים לפניו" (ט"ו, א) - "וַיַטוּ לאבשלום האֹהל על הגג, וַיָבֹא אבשלום אֶל פִּלַגְשֵי אביו לעיני כל ישראל" (ט"ז, כב) - 'סוף סוף', מלך ככל הגויים.

מי שהבין זאת טוב מכולם היה דוד, שזעק מעומק הבושה והכאב - "סַכֶּל נא את עֲצַת אֲחיתֹפֶל, ה'" (ט"ו, לא). ה' ענה לו בחוּשַי האַרכּי, שהצליח לסכל את עצת אֲחיתֹפֶל, תוך ניצול חוסר הביטחון של אבשלום. הוא הציע לו לא להסתכן – "אביך איש מלחמה", אנשיו "כדב שכול בשדה" (י"ז, ח), שוכבים במארב ומחכים לאנשיך. דברים נכונים בעבר, שלא שיקפו את מצב הנפש של דוד באותה שעה. אבשלום החליט ללכת "על בטוח". אֲחיתֹפֶל הבין מיד, שבזה אבשלום הפסיד במערכה כולה, ובמקום לנקום בדוד הוא התאבד. חוּשַי האַרכּי, שדוד הצליח להשתיל לצד אבשלום ברגעי העייפות והבכי, הציל את דוד ואת מלכותו.

וכך יש לקרוא בתהלים (ג', א-ה), ב"מזמור לדוד בבָרְחוֹ מפני אבשלום בנו;... רבים אֹמרים לנפשי (כשרואים את הבכי במעלה הזיתים): אין יְשוּעָתה לו בֵא-להים… ואתה ה' מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי (החפוי);

קולי אל ה' אקרא ("סַכֶּל נא את עצת אֲחיתֹפֶל ה'"), ויענני מהר קדשו (בחוּשַי האַרכּי), סֶלה".  

______________________

*  ראו לעיל פרק י"א.

באדיבות אתר 929