האם קיים מבט "אובייקטיבי" על המציאות? פרשת המרגלים מעידה שלא. המרגלים כולם היו באותם המקומות, הביאו את אותם הממצאים, ובכל זאת הגיעו למסקנות שונות לחלוטין ביחס לכניסה לארץ ישראל.
יהושע וכלב ביקרו באותם המקומות שביקרו בהם שאר עשרת המרגלים, למעט גיחה קצרה, על־פי המדרש, להשתטחות על קברי האבות בחברון. אולם בסַפְּרם לבני ישראל את אשר ראו, היה זה כאילו סיפרו שנים־עשר המרגלים על שתי ארצות שונות. אלה ראו "ארץ אוכלת יושביה" (י"ג, לב), ואלה ראו "ארץ אשר היא זבת חלב ודבש" (י"ד, ח).
הממצא ה"אובייקטיבי" הונח לפני העם: אשכול הענבים שנצרכו שניים כדי לשאתו במוט, ועליו נוספו רימונים ותאנים. על טיב פֵרות הארץ לא היה ויכוח. עוד ממצאים, שלא הובאו לפני העם, משקפים עובדות חומריות, מוחשיות, שאיש לא התווכח על קיומן: ערים בצורות, ענקים. אך מה ערכן של עובדות אלו? על כך לא הייתה כל הסכמה.
ההבדל בין עשרת המרגלים לבין יהושע וכלב נפער כבר ברמת ההתבוננות: מה שראו אלה, לא ראו אלה. לחלופין ניתן לומר כי ראו אלה מה שראו אלה, והמחלוקת הייתה בהבנת הנראה. את הערים הבצורות ראו המרגלים כסימן לחוזק ואילו יהושע וכלב ראו זאת דווקא כסימן של חולשה: רק חלשים נזקקים לחומות מגן גבוהות, לוחמים נועזים מרשים לעצמם לשבת בערי פרזות. את התעלמות יושבי הארץ מפניהם פירשו המרגלים כאות של חוזק: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (י"ג, לג). יהושע וכלב פירשו זאת כחולשה: "סר צִלָם מעליהם" (י"ד, ט), והראיה לכך, שלא מנעו את מרגלי ישראל מלשוטט באופן חופשי בארץ.
אפשר לומר שליהושע ולכלב הייתה ראייה עמוקה יותר: בעוד שהמרגלים ראו את החוזק החיצוני, יהושע וכלב ראו את הרפיון והחולשה הפנימיים - שהם משמעותיים יותר לשאלת יכולת הלחימה של יושבי הארץ.
בין שנאמר שהוויכוח היה על הנראֶה, בין שנאמר שהיה על משמעותו של הנראֶה, אין זה אלה הביטוי החיצוני של המחלוקת. שורש המחלוקת נמצא בנקודת המוצא. המרגלים יצאו מתוך עמדה של חולשה: "ונהי בעינינו כחגבים" (י"ג, לג), מתוך ספק בטיבה של הארץ. יהושע וכלב יצאו מתוך ביטחון ואמונה בהבטחה האלוקית: "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו" (י"ד, ח).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר