הכהנים - משרתי הקודש

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה, וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' " (טז-יז).

משה מאשים את הכוהנים הנותרים לא רק בעבֵרה על הלכות הקודשים, אלא בהזנחה מוחלטת של חובתם, שכן אם אין הכוהנים אוכלים את החטאת כראוי, אין עוון העדה מתכפר! למעשה יש ביום השמיני שעיר חטאת אחד בלבד: שעיר העזים שנצטוו בני ישראל להביא לחטאת, כקרבן הציבור הראשון שלהם וככפרה והכנה להשכנת כבוד ה' במשכן (ט', ג-ד). בהאשימו את הכוהנים בטיפול מוטעה בשעיר החטאת טוען בעצם משה כי אחֵיהם של נדב ואביהוא לא פעלו לטובת עם ישראל אלא לצורך עצמם: לפי סדר העדיפויות שלהם, כפי הבנתם הם את מהות הכהונה ובהתאם ל'אג'נדה הרוחנית' שלהם. הוא מאשים אותם באותה טעות עצמה שבה טעו נדב ואביהוא – ששירתו את עצמם, ולא את ה' ואת ישראל.

מתוך הבנה זו, מתבררים הציוויים על הכוהנים בפרק: איסור השכרות; ההקפדה החמורה הנתבעת מהם בכל פרטי הפרטים הטכניים ובהבדלה בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור; ותפקידם כמורי התורה לבני ישראל.

עניינה של הכהונה איננו חוויה אקסטטית של עבודת ה'; גם אין עניינה התנסות אישית או התרוממות רוחנית ונפשית של הכוהן; ואף לא רצונותיו של הכוהן, צרכיו, מאווייו או עצמיותו. כפי שמוכיח סיפורם של נדב ואביהוא, עניינה של הכהונה בקיום מדוקדק של פרטי ההלכה ובשירות ההלכה ובני ישראל. רק בדרך זו יוכל הכוהן לזכות בקרבת ה'.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון