היתה או לא היתה?

הפרק הזה חולל מהומה גדולה בין גדולי ישראל בתקופת הגאונים בבבל (ר' דוד קמחי - רד"ק - הביא ראשי פרקים מהוויכוח הסוער, בפירושו לסוף הפרק).

רב שמואל בן חופני, הגאון מישיבת סוּרָא, טען שכל פרשת האוב היא כזב ותרמית, שמואל לא עלה מקברו ולא דיבר עם שאול, אלא שבעלת האוב זיהתה את שאול מההתחלה, ומתוך חרדה הִפעילה לפי בקשתו את 'הצגת' האוב. ב'הצגה' היה שחקן מתחבא ומדבר בקול נמוך. כולם ידעו על המשבר בין המלך והנביא, ולכן אמר השחקן לְשאול דברים קשים, כאילו שמואל המת מדבר.

רב סעדיה גאון ורב האי גאון הסכימו גם הם, שהאוב הוא כזב והבל, אלא שבפעם הזאת באופן חריג, ה' השתמש בבעלת האוב כדי להעניש את שאול, שלא הקשיב לדברי הנבואה מפי שמואל, ובמיוחד על הריגת כוהני נוב. לכן, ה' העלה את רוחו של שמואל עם הדברים הקשים כדי ששאול ישמע וייענש. בעלת האוב נבהלה כל כך (יב), כי פתאום גילתה שרוחו של שמואל באמת עלתה, ומעולם לא קרה לה כך.

ר' לוי בן גרשום (רלב"ג) פירש, שכל התיאור בפרק הוא מדמיונו של שאול, מפחדיו, מהרוח הרעה המבעתת אותו, ובעיקר מייסורי המצפון שלו על כך שלא שמע לדברי הנביא – חיזיון דמיוני מכוחו הרוחני של שאול, שהיה קרוב לנבואה – "הגם שאול בנביאים"? (י', יא; י"ט, כד).

ואילו רש"י פירש כפשוטו – הקסם באוב אסור לא מפני שהוא כזב והבל, אלא דווקא מפני שהתורה אסרה להשתמש בכוחות הטומאה. גם שאול הבין זאת, ו"הסיר... מהארץ" (ג) את הפולחנים ההם, ורק במצוקתו הגדולה פנה אליהם, כי ה' נטש אותו, והוא לא קיבל זאת.

באדיבות אתר 929