בפסוקים המתארים את תקופת השופטים בפרקנו מימד התשובה והזעקה לה' חסר, זאת בניגוד לסיפורי השופטים בגוף הספר. הכתוב החסיר זאת משום שכשבאים לסכם את התקופה מתברר שהתשובה הייתה כקצף על פני המים והישועה באה בחסד ולא בדין.
בפרק ב' פסוקים יד-יט מתאר הכתוב את תקופת השופטים כתקופת אופל וחטא מתמשך. בשעת צרה זעק העם ונאנק מחמת המציק, אבל ייתכן שהצעקה הייתה רק ביטוי למצוקה ואין בה רמז להסרת אלוהי הניכר וביטוי של תשובה ברורה. כל שופט הצליח בזמנו למנוע את העם מלעבוד עבודה זרה ולעצור לשעה את ההידרדרות, אבל לא מוזכרת בפסוקים אלו היענות ממשית מצד העם, והשפעת השופט לא השאירה את חותמה על התקופה. בסיכום הדברים ניתן לומר שתהליך הירידה נמשך ומשופט לשופט החטא החמיר והתגבר. אף על פי כן ניחם ה' מנאקתם ושלח להם מושיעים.
אלא שמסקנה זו מנוגדת לסכימה התנכי"ת הידועה: חטא – עונש – תשובה – ישועה והיא סותרת את התפיסה המפורשת בפתיחות לישועות השופטים בהמשך הספר, שבהן זכתה הסכימה המקובלת לביטוי שלם: כאשר העם חטא – נענש ולקה, וכאשר עשה תשובה ודבק בתורה – נושע. בכל הפתיחות (מלבד זו של שמשון) הופיע גורם התשובה; הזעקה הופנתה במפורש אל ה' והייתה ביטוי לתשובת העם.
לכאורה סתירה ישנה כאן, אולם רק בתפיסה פשטנית ושטחית. המתכונת התנכי"ת המלווה את הספר היא הדרך היסודית, הפשוטה והישרה המחייבת את האדם ולפיה הוא צריך לפעול. בשעת מעשה בחן הכתוב את העם לפי מעשיו, ראה את החטא ואת התשובה, ומצא לעם זכויות שלכאורה הצדיקו את בוא הישועה.
אבל כאשר צריך לסכם את התקופה כולה מתברר שזכויות אלו היו כקצף על פני המים ולאחר מות השופט העם חזר לסורו. אם היה צריך לבוא עמו חשבון לא הייתה לו תקומה, ולכן הישועה באה למרות מעשיו – בחסדי שמים. דרך השכר והעונש איננה הדרך היחידה המחייבת את השמים; הרבה דרכים למקום ומי יאמר לו מה יפעל.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן