הציווי לאהרן ובניו שלא לצאת מאוהל מועד במהלך שבעת ימי המילואים מלמד שלמרות האהדה הגדולה שיש לתורה לחיי החולין, עבודת הקודש חשובה יותר ואין לעוזבה למען עסקי החולין.
בסיומו של פרקנו משה מצווה את אהרן ובניו איך עליהם לנהוג בשבעת ימי המילואים, בתהליך חנוכת המשכן. בין היתר, הוא מורה להם לא לעזוב את אוהל מועד: "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים... ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה'" (לג-לה).
חז"ל למדו מכאן גם על דין הנוהג לדורות: "והיא מצווה הנוהגת לדורות, שלא יניח כוהן עבודה ויֵצא" (רמב"ן, על פי חז"ל). אסור לכהן לעזוב את אחת מעבודות המקדש באמצע וללכת. המשמעות הראשונית של האיסור הזה מובנת מאליה: נטישת מעשה אחד לטובת מעשה אחר מצביעה על סדר עדיפויות המציב את השני כנעלה על הראשון. נטישת עבודת ה' למען עיסוק אחר נתפשת כזלזול בעבודת המקדש.
אך דומה שיש כאן גם היבט נוסף. עבודת ה' אינה תובעת מאתנו ניתוק מחיי העולם הזה ומהפעילות האנושית הנורמלית. התורה אוהדת את חיי העולם הזה: אפשר - וצריך - לעבוד את הקב"ה גם על ידי חיים אנושיים נורמליים, על ידי חיים שיש בהם אכילה ושתייה. גם בקורבנות אנו מוצאים אכילת בשר כחלק מן התהליך, כאשר בקורבן שלָמים גם הבעלים המקריב את הקורבן אוכל ממנו, ולא רק הכוהנים.
זהו בלי ספק מסר אמיתי וחשוב; אבל הוא צריך עידון והבהרה. כאשר אנו לומדים על אהדתה של היהדות לחיים אנושיים טבעיים, חשוב לזכור שיש כאן היררכיה. עבודת ה' היא שמעניקה צביון ומשמעות לחיי העולם הזה, ולא להפך. איננו רוצים לסגור את עבודת ה' שלנו בגטו של בית הכנסת. האמונה משפיעה על התנהלותנו ברחוב ובשוק ובמשרד, ולא להפך. לעתים תכופות טשטוש הגבולות בין הקודש לחול מביא, למרבית הצער, לתוצאה ההפוכה: במקום לדבר במשרד דברי תורה, מדברים בשעת קריאת התורה על הבורסה.
לכן חשוב להדגיש: אסור לעזוב את עבודת הקודש למען עסקי חולין. התורה מטשטשת את הקו המבדיל בין הקודש לבין החול, כדי שהקודש ישפיע על החול, ולא כדי שהחול ישפיע על הקודש. חייבים לזכור את ההיררכיה הנכונה. כשאנחנו קובעים שאין נתק בין הקודש לחול, אנחנו לא רוצים להפוך את חיינו הדתיים ל"תורה-לייט", אלא להעניק משמעות ותוכן לחול שבחיינו.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות