היכן שורה השכינה?

איסור שחוטי חוץ מחייב להביא את כל הקורבנות אל פתח אוהל מועד ולא להקריב אותם בחוץ. איסור זה הוא מאתגר מבחינה פילוסופית, שהרי לכאורה הוא מנוגד למסר של "מלוא כל הארץ כבודו". ניתן היה לצפות כי התורה תצווה בדיוק על ההפך: להקריב לריבונו של עולם בכל מקום, ובכך לבטא את העובדה שאכן השכינה האלוקית מצויה בכל אתר ואתר. מבחינה היסטורית, היו כמה תקופות שבהן עבודת האלוקים הייתה בכל מקום: בתקופת האבות, לפני בניין משכן שילה ולאחר חורבנו.

לעומת זאת, היהדות גם הדגישה את העובדה שאין לריבונו של עולם גוף ואין לו דמות הגוף, ואין הוא מזוהה עם העולם, ואין הוא נמצא בו, אלא "לית מחשבה תפיסה ביה כלל".ואם כך, אי אפשר לדבר על "מקום" בשעה שאנו עוסקים בעבודת ה', כיוון שריבונו של עולם כלל אינו מתכנס למקום, מדובר במהות מופשטת עילאית, שעצם הגדרתה במקום מסוים מהווה את צמצומה. את השאלה הזו העלה שלמה המלך בשעה שחנך את המקדש:"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". 

כיצד אפשר ליישב בין שני עקרונות אלה? כיצד ניתן לבטא את העובדה שהקב"ה בכל מקום, ומנגד לבטא את העובדה כי ריבונו של עולם אינו מצמצם עצמו למקום כלשהו? נראה כי זה עיקרה של מצוות התורה, הקובעת כי ניתן לעבוד את ריבונו של עולם במקום, אך רק במקום אחד בלבד, המהווה מעין נקודת כינוס של כל העבודה האנושית מחד גיסא ושל כל השראת השכינה האלוקית מאידך גיסא. המשכן, ולאחר מכן המקדש, הם נקודת החיבור וההשקה של שתי המגמות ושני הכיוונים, וההלכה מבטאת עיקרון זה באיסור שחוטי חוץ.

איסור שחוטי חוץ מהווה מודל לכל עולמה של ההלכה. עקרונית, ניתן היה למצוא קדושה וכיוון הלב לריבונו של עולם בכל מעשה שאנו עושים, אפילו בעולמו של החטא. האידיאולוגיה השבתאית והפרנקיסטית טענה דברים מעין אלה, וסחפה המונים.  הסיבה שדרך זו היא דרך מוטעית לחלוטין, היא התעלמותה ממושגי הקדושה המופשטים והעליונים, המבטאים את העובדה כי אין ריבונו של עולם מאפשר לנו לקבל את העולם כפי שהוא, אלא שהוא מצווה עלינו לחיות לאור חיי קדושה. עיקרה של הקדושה היא ההרחקה, הבירור, המיון, האסור והמותר.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול