היכן הצדיקים האמיתיים?

את העיון במזמור י"א שבתהילים אכתוב בנימה אישית: פרק זה קראתי ושניתי, ובו הגיתי רבות בימי 'ההתנתקות' הארורה מגוש קטיף וחבל עזה. באותם ימי צער ומכאוב מצאתי בפרק זה הד להמיית לבי, ובשעה שישבתי בבית הכנסת החרב בנוה דקלים לאחר הגירוש וההרס קראתיו במקום היקר והקדוש הזה בפעם האחרונה, והוספתי בשולי ספר תהילים השרוי עמי כמה הערות שמקצתן מובאות לפניכם בזה.

***

הפרק פותח בזעקת דוד:
"לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד: בַּה' חָסִיתִי
אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי - נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" (א)

הביטוי "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" נשמע על פניו תמוה וסתום. מיהו "הַרְכֶם"? ומיהי אותה "צִפּוֹר"? מפרש רש"י: "זוהי דוגמת "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" (שמואל א כ"ו, יט), שגירשוהו (שאול ואנשיו את דוד) מארץ ישראל לחוצה לארץ... ואיך תאמרו אתם לנפשי נודי הרכם – לעבר הר שלכם אתה (דוד) ציפור הנודד. שכל אדם המטלטל נמשל לציפור הנודדת מקינה כדתיב: "כציפור נודדת מקינה כן איש נודד ממקומו" (משלי כ"ז, ח)".

פירושו של רש"י יפה וישר בפשוטו של מקרא, אלא שעדיין המילה "הרכם" דורשת דקדוק, שהרי 'הרכם' של שאול ואנשיו הינם דווקא הרי יהודה בנימין והשומרון שהם ודאי נחלת ה', ולא להרים אלה קוראים שאול ואנשיו לדוד לשוב.

נראים אפוא הדברים, שפרק זה נאמר אמנם על ידי דוד הנרדף בידי שאול אך יש בו – כבפרקים רבים בתהילים – מבט רחב וארוך טווח הרומז לגורלו של עם ישראל במרוצת הדורות, הן בימי הגלות האפלה והן לבושתנו ולצערנו גם בארץ ישראל בעת הגירוש ובעקירה.

ובשולי ספר תהילים שלי כתבתי בי"ז במנחם אב תשס"ה בנוה דקלים החרבה מיושביה את המילים הבאות: "נודי הרכם" נודי אל הרכם. כך אומרים רשעי אומות העולם לישראל: בואי ציפור קטנה ונודי אל ההר הטוב שלנו, כדרך שאומר רבקשה לחזקיה ואנשיו בעת המצור על ירושלים: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש..." (מלכים ב י"ח, לב)... וכדרך שאומרים היום אנשים 'רחמנים' למתיישבי גוש קטיף – שובי הביתה לארץ ישראל וניתן פתרון לכל מתיישב.

אבל אנחנו איננו מוצאים מנוחה אלא בנחלתנו אנו, ובפרט בירושלים הר קודשנו כעניין שנאמר:
"גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, וּדְרוֹר קֵן לָהּ
אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ
ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי". (תהילים פ"ד, ד)

***

והנה רואה דוד את המזימה הנרקמת כנגדו ואת כוחות הרשע המאיימים לבלעו:
"כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת
כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר
לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב" (ב)

והוא זועק מנהמת לבו:
"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל" (ג)

מה משמעות המילים: "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן"? ומה פשר השאלה: "צַדִּיק מַה פָּעָל"? גם כאן מפרש רש"י בהתייחסות ישירה למאורעות שעברו על דוד המלך: ""כי השתות יהרסון" – על ידיכם נהרגו כהני ה' הצדיקים (בנוב עיר הכהנים) שהם שתות (יסודות) של העולם. "צדיק מה פעל" – דוד – שלא חטא – מה פעל בכל זאת. אתם תשאו עוון ולא אני".

ובכן לדעת רש"י יש בביטוי "צדיק מה פעל" מעין התנצלות וקריאה להסרת אחריות מן הצדיק שאינו אשם באסון ובעוול שהתחולל שלא באשמתו.

ברם אני, בשבתי בבית הכנסת ההרוס בנוה דקלים כתבתי בשולי הספר: "ויותר נראה בפשט הכתוב: אם השתות – הלא הם היסודות והישובים נעקרים ונהרסים, צדיק מה פעל? ומה הועילו תפילתו ופעולותיו? על כן מתחנן דוד לאלוהיו לבל ישיב פניו ריקם ויודיע לכל באי עולם שיש לו אהובים בעולמו".

והוספתי בסערת נפשי: "ועל נקודה זו עומד הפסוק הבא ואומר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן..." (ה) – הואיל ואם נהרסים השתות – צדיק מה פעל? לפיכך מוטלת על הצדיק השרוי בעת משבר חובה מיוחדת להשתדל בכל כוחו לבל יהרסו השתות ולבל ימוטו יסודות העם והארץ. ובזאת נבחן הצדיק האמיתי האם מוסר הוא את נפשו על דורו, כדרך שכותב הרמח"ל במסילת ישרים:

"ואלה הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ, להתפלל עליהם לבטל גזרות קשות ולפתוח עליהם שערי ברכה...״ [1].

***

ומאז ועד היום, כל אימת שאני נזכר בפסוק זה ובמעמד שבו נאמר בבית הכנסת ההרוס בנוה דקלים אוחזת בי צמרמורת ואני זועק באלם קול: היכן הצדיקים האמיתיים שימסרו נפשם על צאנם בתפילתם ובפעולתם לבל יהרסו עוד חלילה השתות והיסודות, הבתים והישובים של כל החלוצים הנאמנים הנאחזים בכל לבם בארץ ישראל האהובה.

עורו הצדיקים והחסידים, עורו ראשי הישיבות וכל יראי ה' באמת כי בידיכם הדבר "לבטל גזרות קשות ולפתוח שערכי ברכה".

אל נתפוס 'ראש קטן', ואל נבכה אחר ההרס והחורבן ונשאל:
"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן - צַדִּיק מַה פָּעָל?" (ג)...

________________________

[1] מסילת ישרים, פרק י"ט, ״בביאור חלקי החסידות״

באדיבות אתר 929