הייסורים הם סוג של דיבור

"מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה: כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה: בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב: אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם: לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה: יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח: וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וְרוֹב עֲצָמָיו אֵתָן: ... וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ" (יג-כג)

אליהוא מחזיר אותנו למקומה של ההתגלות ושל הנבואה, שאליפז ואיוב דנו בהן בתחילת הספר. שמא ראה גם הוא את החזיון של השיח בין הקב"ה והשטן על הצורך להעמיד את איוב בניסיון. ההתגלות, לדברי אליהוא, היא 'בשתים': בחזיון הלילה ובאמצעות הייסורים. הייסורים הם סוג של התגלות, של דיבור של הקב"ה עם האדם. מטרת ההתגלות בייסורים היא לכסות מן הגבר את ה'גוה', כלומר, להסיר ממנו את הגאווה. ההצלחה המסחררת של איוב בחייו, בכוח, בעושר ובמעמד, על כורחו תביאנו לידי גאווה, שהיא אם כל חטאת. היא אם חטאת הביטחון העצמי בהיותו דן יחידי והיא אם חטאת העזתו להטיח דברים כלפי מעלה בעת שנראה לו שהצדק עמו. אליהוא אינו מתווכח עם איוב בשאלה האם חטא בגאווה. הוא טוען, שעל כרחנו ההצלחה גוררת גאווה. גם אם איוב לא נכשל בה, הוא עתיד היה להיכשל בה. הייסורים הם המחסום בפני הגאווה מלהשתלט על האדם ומלהידרדר אל תהום החטא.

אם בעת שבאים על האדם ייסורים הוא אינו מבעט בהם, אלא מבין את חסד הקב"ה שבהם, אם זוכה האדם ל'מלאך' המליץ על הקב"ה ואומר את יושרו לאדם, ומתוך כך האדם מפיק מהייסורים את התועלת הנצרכת, או אז הקב"ה יגאלנו מהם, וישיב לאדם את כבודו ואת כוחו.

המלאך המליץ לפני איוב את יושרו של הקב"ה אף בייסרו את האדם אינו אלא אליהוא בן ברכאל הבוזי.