ייחודו של מזמור קל"ו באוניברסליות שלו. המזמור מקפל את כל התורה כולה בתוכו אך בסופו: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּֽוֹ" (כה) החסד עם הבריות הוא העיקר.
"הלל הגדול", כך קראו חז"ל למזמור שלפנינו, משום שנאמר בו "נותן לחם לכל בשר" (כה) (בבלי פסחים קי"ח). בכך חיוו את דעתם, שייחודו של המזמור דווקא באוניברסליות שלו. וזה מעניין, מכיון שבהשוואה לקודמו, מזמור קל"ה, שיש הרואים גם בו חלק מ"הלל הגדול", הוא הרבה יותר לאומי. לעומת חמישה פסוקים העוסקים שם בעם ישראל וניסיו (כרבע מהפרק) כאן עוסקים בו ארבעה עשר פסוקים (למעלה ממחציתו), ונראה שפסוקי הלאום בפרק קל"ה מצוטטים מכאן ולא ההיפך; ובכל זאת ראו כאן חכמים דווקא את האוניברסליות.
דומה שהדבר נעוץ במבנהו של המזמור. פתיחתו הארוכה, עד פסוק ט, בנויה על סיפור בריאת העולם: רוקע הארץ על המים, עושה אורים גדולים, השמש לממשלת ביום והירח לממשלת הלילה, ביטויים שמצוטטים מבראשית פרק א'. על בריאת החי והאדם המזמור מדלג, ועובר לסיפור יציאת מצרים: ממכת בכורות ועד לכיבוש עבר הירדן המזרחי, כלומר עד לסיום ספר דברים. המזמור מקפל אם כך את התורה כולה בתוכו.
אבל בסופו של המזמור עולה אלמנט חדש: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּֽוֹ" (כה). אולי יש כאן הד למעשה המן והשלו, שבו יש גם לחם וגם בשר, ובכן שוב חזרה לסיפורי יציאת מצרים, אבל גם אם כך הוא, הרי שהעניין איננו במקומו. עצם נתינת הפסוק הזה כסיכום לתורה כולה, מעיד על כך שבעיני מחבר המזמור, כל התורה כולה חסד ה' עם בריותיו היא.
בעוד במזמור הקודם, קל"ה, הייתה נימה של שליטה ושל דין ושל כוח - "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים... כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם... כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם" (ה-יח) הרי שבמזמור זה החסד הוא השולט. הוא המסיים כל פסוק, הוא הפזמון החוזר, הוא מטרת המזמור ותכליתו.
ועל כן, כל ההיסטוריה של עם ישראל, האותות בגויים והשמדת האויב, לכולם מטרה אוניברסלית, ולא דווקא העצמתו של עם ישראל. "כל בשר" מקבל את לחמו מידו של א-לוהים.
ובעצם בכך חוזר המזמור אל סיפור הבריאה שהופסק בסוף היום הרביעי, ומחזיר את "כל בשר", בעלי חיים ואדם כאחד, בריאת היום החמישי והיום השישי, אל הבמה. בכך מוחזר גם האדם אל תפקידו המקורי שניתן לו עם סיום הבריאה - "לעובדה ולשומרה" (בראשית ב', טו), לדאוג לעולם כולו, ובכך להיות נציגו של האל עצמו עלי אדמות. לא בחיל ולא בכוח ולא בניצחון ולא בלאומיות כשלעצמה, אלא בלחם לכל בשר, ורחמיו על כל מעשיו.
***
את המזמור הזה נהוג לומר בליל הסדר, לצד ההלל הרגיל, "המצרי", ובכך להדגיש שביציאת מצרים יש לא רק בשורה לאומית, אלא בשורה כלל עולמית, לאנושות כולה. בביתנו נהגו לשיר אותו במנגינה, שלימים, אחר פטירת הורינו, העלינו אותה על דיסק משירי המשפחה (שרים: אחי, שלמה מושקוביץ, אחותי, אסתר אדמנית, ועבדכם הנאמן). האזנה נעימה!
באדיבות אתר 929