השם שנתן דוד לבנו מעיד על העתיד הגדול שייעד לו. וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה.

 

השם 'אבשלום' מעיד על דוד, שראה בו 'אב' להמשך מלכותו בדרך 'שלום' (כמו שקרא אחר כך ל'שלמה'). 'אבשלום' היה הבן הראשון מבת מלך נכרי, תלמי מלך גשור. ממלכה ארמית קטנה זו (=צפון-מזרח הכנרת ודרום רמת הגולן, כנראה) נשארה נאמנה לדוד ולירושלים. גם כאשר שכנתה מצפון, מעכה, הצטרפה לקואליציה הארמית האויבת. דוד ראה בגשור משענת נאמנה לשליטת ישראל במרחב, ומסתבר שתלמי קיבל מדוד גם חלקים ממלכות מעכה, וכך קרא לבתו. "אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור" (ג', ג) ייצג את החלום הגדול של דוד לביסוסה של ירושלים כבירת האזור כולו, גם מבחינה מדינית וגם מבחינה רוחנית. מעכה בת תלמי היא הראשונה שבאה לחברון ולירושלים, מתוך השתלבות מלאה בממלכה ישראלית על כל המשתמע.

כל זה התרסק אל מול פניו של דוד – לא 'אב', אלא בן מגנב "את לב אנשי ישראל" (ט"ו, ו), ולא 'שלום', כי אם "חרב מביתך" (י"ב, י-יא). במקום נאמנות של גשור לירושלים – בן מעכה בת תלמי מלך גשור השתלט על ירושלים. דבר דומה קרה למלכי בית חשמונאי, שגיירו את האדומים, והורדוס השתלט ומלך על יהודה במקומם.

דווקא כאן, כשנאלץ לברוח מירושלים, התגלה דוד בגדולתו – להציל את החיים. לא להפוך את ירושלים לשדה קרב. אפילו את הארון לא הסכים לקחת איתו, כי ירושלים, ה'נָוֶה' של ה', יותר חשובה מדוד – "אם אמצא חן בעיני ה', וֶהֱשִבַני והִרְאַני אֹתו ואת נָוֵהוּ; ואם כֹה יֹאמַר: לא חפצתי בך – הִנְני! – יעשה לי כאשר טוב בעיניו" (כה-כו).

בזכות אמונה זו ניצח דוד, ובזכות אמונה זו נשארה ירושלים 'כסא דוד', עד היום.

באדיבות אתר 929