החכם הוא עירום

אחרי הפרק העצוב (כ"ז), מתרומם איוב לאחד משיאי הספר בשיר 'החכמה הנעלמת' - הוא פותח בתיאורים ציוריים של מכרות זהב וכסף, ברזל ונחושת, עם 'הבהלה לזהב', ליהלומים ולשאר אוצרות יקרים, ושל המאמצים להשיגם בכל דרך, אפילו אם היא נראית בלתי אפשרית - ואחר כך, הוא עובר אל 'החכמה הנעלמת', שאי אפשר להשיג אותה בכסף ובזהב, וגם לא בכל אותם אוצרות של אבנים יקרות מכל הסוגים והמינים.

רק א-להים יודע את 'החכמה הנעלמת', כי רק הוא יצר אותה, סימן את גבולותיה, ובה ברא ויצר את עולמו, וקבע חוקים - במיוחד במים, שבלעדיהם אין חיים! לאדם השאיר א-להים רק חכמה אחת - "יִרְאַת ה'... וְסוּר מֵרָע..." (כ"ח, כח)!

תארו לכם מישהו שיאמר לחכמים ולמדענים, למנהיגים ולמנהלים, לעשירים ולבעלי הכוח, ואף לשופטים ולכוהני כל הדתות, לרבנים ואנשי קודש, ואפילו למקובלים, שמדברים בשם 'חכמת הסוד':

כל מי שאומר או חושב, שיש בראשו או בידיו מפתח לאוצר 'החכמה הנעלמת', באמת רק מַשלֶה את עצמו ואת הסובבים אותו, וגם את 'המאמינים' בו, כי אף אחד לא באמת יודע את 'החכמה הנעלמת', והיא נמצאת בידיו של א-להים לבדו! ותארו לכם, שאומר כך איש מוכה שחין כמו איוב!

אנשים, שאמרו דברים הרבה פחות מרעישים נתפסו ועוּנוּ בעינויים מזעזעים על ידי האינקוויזיציות ומשטרות המחשבה למיניהן, אבל לאיוב יש יתרון מכריע - אי אפשר לעַנות אותו יותר ממה שכבר ספג ועונה מיד הא-להים - לכן, דווקא איוב יכול לומר את האמת שבראשו ובליבו בלי שום מעצור!

אך מדוע דווקא כאן?

אחרי שהשתמש איוב במענה צופר השני על גורל הרשע, והפך אותו נגדו, חזר איוב למענה צופר הראשון, וליומרה שלו להודיע לאיוב משהו מן 'החכמה הנעלמת' -
דברי צופר: "וְאוּלָם, מִי יִתֵּן אֱ-לוֹהַּ דַּבֵּר, וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ - וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה... וְדַע - כִּי יַשֶּׁה (=יעזוב ויתעלם) לְךָ אֱ-לוֹהַּ, מֵעֲו‍ֹנֶךָ"! (י"א, ה-ו);
איוב ענה לו, בשפת החכמה עצמה - "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא? וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה? לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ, וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים"! (כ"ח, יב-יג) -

כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא (=מִכרֶה), וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ (בו יזוּקַק);
בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח, וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה (=נחושת);
קֵץ שָׂם [האדם] לַחֹשֶׁךְ [במכרות הזהב],
וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, [להפיק אוצר מ]אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת;
פָּרַץ (=התמלא) נַחַל מֵעִם גָּר (=המוני גָרים, מחפשי זהב),
[במקומות] הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל, דַּלּוּ (=רחוקים) מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ (=מתנועת אדם).
[או] –
אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם (=אדמה חקלאית), וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ;
מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ [היקרות], וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ;
נָתִיב [תחת האדמה אשר] לֹא יְדָעוֹ עָיִט, וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה;
לֹא הִדְרִיכוּהוּ (=דרכו בו) [חַיוֹת] בְנֵי שָׁחַץ, לֹא עָדָה (=עבר) עָלָיו שָׁחַל (=אריה).

בַּחַלָּמִישׁ (=בסלע קשה) שָׁלַח [מחפש הזהב] יָדוֹ, הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים;
בַּצּוּרוֹת (=בַּצוּרים) יְאֹרִים (=מי תהום) בִּקֵּעַ, וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ;
מִבְּכִי (=זרמי) נְהָרוֹת חִבֵּשׁ (=חסם), וְתַעֲלֻמָהּ (=זהב נסתר) יֹצִא אוֹר –
[ואולם] –
וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא? וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?
לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ, וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים!
תְּהוֹם (=מאגר מי תהום) אָמַר לֹא בִי הִיא! וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי!

לֹא יֻתַּן סְגוֹר (=זהב) תַּחְתֶּיהָ, וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ;
לֹא תְסֻלֶּה (=תִשָקֵל) בְּכֶתֶם (=בזהב) אוֹפִיר, בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר;
לֹא יַעַרְכֶנָּה [בערך של] זָהָב וּזְכוֹכִית, וּתְמוּרָתָהּ (=ואין לה תמורה ב)כְּלִי פָז;
רָאמוֹת (=מרגליות מִצְדָפות) וְגָבִישׁ (=קריסטל) לֹא יִזָּכֵר [כתמורה],
וּמֶשֶׁךְ (=ורכישת) חָכְמָה [יקרה] מִפְּנִינִים;
לֹא יַעַרְכֶנָּה [בערך של] פִּטְדַת כּוּשׁ, בְּכֶתֶם (=בזהב) טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה (=תישקל)!

וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא? וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?
וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה!
אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ: בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ –

[רק] אֱ-לֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ, וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ!
כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט! תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה –
לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל, וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה (=בחוק);
בַּעֲשׂתוֹ לַמָּטָר חֹק, וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת (=רעם);
אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ (=קבע את גבולותיה), הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ –

וַיֹּאמֶר לָאָדָם:
הֵן יִרְאַת אֲ-דֹ-נָ-י, הִיא חָכְמָה!
וְסוּר מֵרָע, בִּינָה!

באדיבות אתר 929