החיים הצומחים בינות לאבנים

כאן נחתמים מזמורי בני קרח (שהתחילו במב-מג), ונחתמות היצירות של משפחות המשוררים-הלויים מימי בית ראשון. בכל אלה, באו לידי ביטוי מזמורים ציבוריים של שמחה, אושר ותודה, ומזמורים של זעקה, מחאה וקינה על אסונות, משברים, ואף על החורבן. במזמורי 'דוד', רובם אישיים, לא מצאנו ביטויים כה חריפים, ולא מצאנו חורבן.

והנה, בסדרה האחרונה הזאת (פד - פט), יש שלושה מזמורי אושר ותודה(פד, פה, פז), שנתחברו מתוך התרגשות יוצאת דופן, מזמור אישי נרגש של תפילה ותודה - "תְּפִלָּה לְדָוִד" (פו), ושני מזמורי זעקה ומחאה על הסתר פנים, ועל הפרת הברית עם בית דוד (פח - פט) - זעקה דומה לזו שמצאנו בפתיחת מזמורי המשפחות (מב-מג, מד), ושוב במזמורי 'אסף' (עד, עט). מזמורי האושר והתודה מוקפים במסגרת שחורה.

כל פעם כשאני מגיע עם המוני בית ישראל אל  מול 'הכותל המערבי', אני חש משהו ממזמור זה -  ציפורים מקננות אצל המזבח, והמוני מבקרים שנכספה נפשם "לְחַצְרוֹת ה'".

הציפורים המקננות בכותל בין שיחי הצלף, ומתעופפות מעל ראשינו, מבטאות היטב את החיים הצומחים ומהללים בינות לאבנים, ומזכירות את דמעות הכיסופים של אלפי דורות, שהפכו לנגד עינינו מדמעות אבל לדמעות של התרגשות ותודה.

מצד אחד, רואים שם תמיד את הקבועים בבית ה', שלא קשה לזהות אותם, ומצד שני, המוני אנשים, שמצאו עוז בנפשם, ו"מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם", לבוא ולעמוד לפני צור ישראל וגואלו, א-לוהי ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד, אלה שעברו"בְּעֵמֶק הַבָּכָא", ושרדו, ומגיעים עם צאצאיהם.

מיהם העוברים "בְּעֵמֶק הַבָּכָא" בפי המשוררים "לִבְנֵי קֹרַח"? מיהם המתגוררים "בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע"?

סיפורו של דוד כאילו עולה מפי משורר בן זמנו - דוד היה גר בקביעות במצודתו של שאול, וזו נהפכה על ראשו לסכנת חייו ממזימות רֶשַע; אז נאלץ לברוח אל אכיש מלך גת, ואל מלך מואב, ואל מערות עין גדי, כדי להסתופף שם ולהינצל, וגם שם היה רק "כפשע" בינו ובין המוות (שמואל א יט, ג).

כאשר עלה דוד לכבוש את יבוס, ולהסיר את החיץ בין שבטי יהודה ובנימין, עלו מיד הפלשתים, שהיבוסים בטחו בהם, ונערכו למתקפה נגד דוד וחילו בעמק רפאים, אחרי שעלו דרך המעבר הצר והתלול של נחל רפאים. במערכה הזאת נאמר לו מפי ה' - "הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים[1] (=המורדות התלולים); וִיהִי כְּשָמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה [של האויב הפלשתי] בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ (=תסתער), כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שמואל-ב ה, כג-כד).

מאז הפך 'עֵמֶק הַבָּכָא' למושג - העולים לרגל, שעברו במעבר הצר והתלול, ההיסטורי וגם הגאוגרפי, 'בדרך אל העיר' - בימינו, אלה ניצולי שואה, ומלווי שיירות בשער הגיא ('בַּאבּ אֶל וַאד'), במלחמת העצמאות - יהפכו אותו לנחל מלא מים, שכל מורה דרך יתברך בהם בדרך לבית ה'.

באדיבות אתר 929