החיזיון של אליפז

אליפז פותח במאמץ להרגיע את איוב, ולהזכיר לו דברים שהוא עצמו היה אומר לאנשים במצבים קשים; מאידך, הוא גם נוקט לשון של אזהרה חדה, כי הלוא איוב בוודאי יודע וזוכר את משלי החכמה על האנשים הקוצרים את מה שזרעו, והוא חייב לזכור שאין אדם "נקי" אשר "אבד", וכל הסובלים – בוודאי הם עצמם אשמים.

אבל העיקר טמון בהמשך מענה אליפז (ד', מפסוק יב), שהוא מפתח חשוב ביותר להבנת הספר כולו, מפני שאליפז מבסס את דבריו על חיזיון שהגיע אליו בסתר, וקול מסתורי ששמע מתוך דממה, וממנו הבין שכל אדם חוטא – וגם איוב חטא(!). זו איננה טענה פילוסופית, אלא טענה מיסטית, והיא מבטאת לא מה שהאדם (=אליפז) חושב, אלא את מה שנתגלה לו מעולם הסוד.

אפשר לראות מעין מקבילה בגילויי הסוד של ספר הזוהר ושל קבלת האר"י, שאינם טוענים לנבואה מפורשת, אבל יש בהם גילוי נסתרות במדרגות רוח הקודש [1].

כאן חיוני לשים לב לכל פרט בתיאורו של אליפז – אילו טען אליפז שמלאך דיבר עמו וגילה לו סוד הגמול, בעוד הוא רק שמע קול מתוך דממה, הייתה זו נבואת שקר, [2] אבל אליפז ידע והקפיד לתאר את החיזיון שבא אליו 'בגנֵבה', ורק "שֵמֶץ" ממנו קלטה אוזנו. וכל זה במחשבות לילה, כשאנשים ישנים, בפחד גדול, ומבלי שיכול היה לזהות את הרוח שחלפה על פניו, וגם לא ידע ממי בא הקול המסתורי. האם שמע אליפז משהו מהדיון בין ה' לבין השטן?

דווקא התיאור המדויק הזה, שנזהר כל כך ולא התיימר בנבואה מפורשת, הציב את אליפז בין בעלי רוח הקודש שבתנך, והכריח את איוב, ואותנו, להתמודד עם השאלות הנוקבות:

1. האם שמע אליפז את קולו של הא-לוהים, או של שליחו הנאמן?
2. מה הפירוש הנכון של דבר הקול מן הדממה – "האנוש מא-לוה יצדק"? – האם פירושו: 'אין אדם צדיק' בשלמות? או: אין אדם 'צודק' בשלמות? וביחס לאיוב: האם איוב חוטא או טועה?

רבים מפרקי המענות בהמשך עוסקים בשאלות אלה, שניצבות הרחק מעבר לכל עיון פילוסופי. 
"וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר: הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ (=אם העמיד אותך בניסיון) [האם] תִּלְאֶה?
וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל (=לשתוק על דבריך)?!
הִנֵּה [אתה בעצמך] יִסַּרְתָּ רַבִּים, וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק (=חִזַקת) –
כּוֹשֵׁל יְקִימוּן (=הקימו) מִלֶּיךָ, וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ (אִמַצת) –
כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ [הצרה] וַתֵּלֶא (=ותחלש)?? תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל?

הֲלֹא יִרְאָתְךָ [היא] כִּסְלָתֶךָ (=מבטחך),  [היא] תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ!
זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד?! וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ ?!
כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל [הם] יִקְצְרֻהוּ!
מִנִּשְׁמַת אֱ-לוֹהַּ יֹאבֵדוּ, וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ –
[כמו] שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל –
[אך גם] וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ (=נִתְצוּ, נשברו) –
[גם] לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף, וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ (=יֵעָלמוּ).

[החיזיון]:
וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב [בסוד], וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ (=מעט מאד ממנו) –
בִּשְׂעִפִּים (=במחשבות) מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים –
פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה, וְרֹב (=וחוזק) עַצְמוֹתַי הִפְחִיד (=טִלטֵל) –
וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף, תְּסַמֵּר (=תעמיד כמַסמֵר) שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי –
יַעֲמֹד, וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי –
דְּמָמָה – וָקוֹל אֶשְׁמָע:

הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק? 
אִם מֵעֹשֵׂהוּ (=מִיוצרו) יִטְהַר גָּבֶר?
הֵן בַּעֲבָדָיו (=משרתיו) לֹא יַאֲמִין!

וּבְמַלְאָכָיו [לא] יָשִׂים תָּהֳלָה (=אורה) –
אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר (=בני אנוש) אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם,  
יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ (=ימותו מיצור זעיר) –
מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ (=יִשָברוּ), מִבְּלִי מֵשִׂים (=ברגע קל) לָנֶצַח יֹאבֵדוּ –
הֲלֹא נִסַּע (=ניתק) יִתְרָם (=המֵיתר, פתיל החיים) בָּם,  יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה.
____________________

[1] ראו בספרי, המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, פרק ב' (הארה נבואית או רוח הקודש?), ופרק ג' (רוח ה' במקרא).
[2] ירמיהו (כ"ג, כה-כט) קובע, שחולם חלום יגיד "חלמתי", ואם יגיד, שה' דיבר אליו, יהפוך לנביא שקר.

באדיבות אתר 929