החזיון של איוב

לילו של האדם נועד לשינה, למנוחה, לשקיעתן של תלאות האתמול ולאגירת כוח לקראת המחר. תלאותיו של איוב ביומו מתוארות בספרנו בהרחבה. ייסורי הגוף, זיכרון עשרת ילדיו שנהרגו במשתה וזיכרון רכושו שאבד, דלותו הנוכחית ובדידותו מרעיו ומכל מכריו (פרק י"ט), החרפות והלעג שהוא שומע מכל מקום (פרק ל') ועוד. יש כוח בשנת הלילה להקהות את ייסורי היום, אך לא אצל איוב!

"כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱ--לוֹהַּ יַעַרְכוּנִי" (ו', ד)

"כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי:  אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף:... כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי:  וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי:  וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי" (ז', ג-טו)

בפרק ד' עמדנו על חזיונו של אליפז, שבשלו ראו בו חז"ל את אחד מנביאי אומות העולם. הגמרא שם (בבא בתרא ט"ו) רואה גם באיוב עצמו (ובשלושת רעיו הנותרים) נביא. יתכן שהפסוקים שהבאנו מתארים את חזיונותיו של איוב המקבילים לחזיונותיו של אליפז (בפרקים להלן נדון גם בחזיונות הרעים האחרים). אך בעוד שחזיונותיו של אליפז הביאו אותו לאופטימיות ולציפייה לישועת ה', חזיונותיו של איוב מאיימים, משברים את הנפש ואינם נותנים לה מנוח גם בלילה. כמו חזיונותיו של אליפז, גם חזיונותיו של איוב הם נבואיים (ברמת רוח הקודש), והם מטביעים רושם גדול בעוצמה גדולה בנפש, אך הם עושים זאת לרעה.

כאן, אליבא דאיוב, לא ניתן לראות בתלאותיו משהו מחסרונו הטבעי של העולם או של רעת אנשיו. חזיונות אלו הם, אליבא דאיוב, 'חצי ש-די' הבאים ישירות מן הקב"ה והם באחריותו הישירה. הם המביאים את איוב להאשים את הקב"ה ברדיפתו המכוונת והממוקדת.

מהו חזיון זה המשותף לאליפז ולאיוב (וגם לשאר הרעים)? לבי אומר לי שסיפורו המלא של החזיון הופיע לנו בפרקים א'-ב', המעשה בבני הא-לוהים ובשטן המתייצבים על ה', הוויכוח בין ה' לשטן ו'הסתת' השטן את הא-לוהים לבלע את איוב חינם. לא כל החזיון נגלה להם. לכל אחד מהם נגלה 'שמץ' ממנו. הפרשנות של כל אחד מהם לחזיון היא על פי שכלו שלו ותבונתו שלו...  אך גם על פי בחירתו החופשית.