החורבן לא יקרה

"איך אתנך אפרים אמגנך ישראל, איך אתנך כאדמה אשימך כצבאים? נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי" (ח-יא). נבואה זו של הושע היא רגע אינטימי שבו שומעים את רחמי האב על בנו. אפרים ממשיך להתבוסס בחטאיו, "ועמי תלואים למשובתי" (ז) – אין הוא מסוגל להתרומם לגובהי התשובה, עודנו ממשיך להתנודד על פני הארץ החטאה. אבל אז פורצת מלבו של הנביא, בשם ה', הקריאה הגדולה "איך אתנך אפרים" (ח) – האבהות אינה מסוגלת למצות את הדין בבן החוטא. האהבה והרחמים גדולים ממידת הדין. לכן יוצאת מפי עליון שבועה: "לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים" (ט).

אני רואה מול עיני את הושע, הנביא שלכוד באהבתו את עמו ומתוסכל על התהום עדיה הגיע ישראל. הוא יודע שעוד רגע קט יבוא אשור עם צבאו הכביר וישמיד את ממלכת ישראל, והיא לא תוסיף לקום. והוא מלא באמונה שה' יתגבר על הכעס וירחם על שומרון: "כי אל אנוכי ולא איש, בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (ט).

שוו בנפשכם את איש הרוח, שהעם בזחיחותו דימהו למשוגע, עומד מול שומרון הבירה הנצורה, נושא עיניו השמימה ואומר – זה לא יהיה: "לא אבוא בעיר" (להשמידה). נבואת תקווה זו של הושע נשמעת כצליל סיום בנבואתו. הוא מאמין שצבא אשור הצר על העיר לא יבוא בשעריה. האמונה הגדולה שלו בברית ההורה השומר על ילדו מביאה אותו להתכחש למה שרואות עיניו. אבל הדין כבר נחתם, ורק חסד אחד עשה ה' עם הנביא והעלהו מן העולם הזה לעולם שכולו טוב לפני שבירת חומות העיר. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'שמונה נביאים בעבותות אהבה', בהוצאת ידיעות ספרים