הזכרון שמשכיח את הצרות

לפי בעל מזמור ע"ז, ה' 'עשה פלא' בהנהגת העולם, הן כאשר פעל בעצמו, בבטלו את חוקי הטבע שהשליט בבריאה, והן כאשר פעל באמצעות אדם בתוך סדר העולם הקבוע. בכך מסתכמת מסקנתו של בעל המזמור ממעשי ה' בימי קדם. זכרון מעשים אלה הביא אותו לידי ההכרה שקושיותיו על הנהגתו של ה' בטעות יסודן. ניתן להניח, כי עיצוב המסקנה גרר הירגעות נפשית וחיזוק האמונה בקיומה של ההשגחה אך מכאן עוד רחוקה הדרך עד לסברה שבמסקנתו של בעל המזמור משתמעת תקווה לגילוי מחודש של פלאי ההשגחה בעתיד.

סברה זו רווחת בפירוש מזמורנו אצל החוקרים הרואים בחטיבת הפסוקים יא-כא חלק אורגני של המזמור. אלה תופסים את החלק השני של המזמור כתשובה על השאלות שבחלק הראשון וכיישוב הקושיה המתבטאת בהן, אולם תפיסה זו אינה מתיישבת עם לשונו של החלק השני: בחלק הראשון שואל בעל המזמור, האם הופסקה ההשגחה לתמיד? האם בוטלו מידות החסד של ה'? בחלק השני הוא אומר בפנותו אל ה', שמעשי ה' בעבר היו פלאים. מקביעה זו אפשרית, הגיונית, מתחייבת המסקנה, שאין להקשות על דרכו של ה' בהווה, ואין לשאול, למשל, 'הלעולמים יזנח אדני' (פס' ח), אבל מסקנה זו אינה מובעת. שמא אינה מובעת הואיל והיא מובנת מאליה? על כך יש להשיב, כי דרך זו מתאימה אולי לאדם שההיגיון בלבד שולט במהלך מחשבתו; אך ספק אם היא מתאימה להלך הנפש המשתקף במזמור, היינו לאדם אשר הגיע לפתרון בעייתו החמורה לאחר מאבק קשה. מכל מקום, ההתחשבות בדמות חלקו השני של המזמור מחייבת אותנו לדחות את התפיסה הרווחת, הרואה בו מענה לשאלות שבחלק הראשון.

לפשוטו של הקשר שבין שני חלקי המזמור מכוון בעל הביאור בציינו: כיוון 'שיתחיל המשורר בצעקה על ענין צרותיו, ומיד כשיתחיל מעט לדבר בימין ה' ומעלליו, הנם הם ימלאו כ"כ את נפשו ורעיונותיו ע"י תקפם וגדלם, עד שיעבירו אותו מן הענין הראשון והוא יעזוב אותו לגמרי ויפרוט בענין האחר אשר עלה עתה על רעיונו, והוא גם כן מתולדות ההתפעלות, ויורה בפרט בשיר שלפנינו על עוצם נחמתו באלהיו, כי כבר שכח את צרותיו ולא ידבר בהם עוד'. ובכן, בעל המזמור נזכר כי 'שנות ימין עליון' (פס' יא) ומכאן ממשיך הוא לדבר על אופיים הפלאי של 'מעללי יה'. ובתוך כך ממלא הדבר יותר ויותר את תודעתו עד שמשתלט על הלך נפשו ורוחו.

מתוך "אמונות ודעות במזמורי תהלים", בהוצאת מוסד ביאליק, עמ' 124-125