הזכות שהפכה לחובה

"מִי נָתַן למשוסה [לִמְשִׁסָּה] יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ" (ישעיהו מ"ב, כד)

"מי נתן למשסה יעקב... הלא ה'", ולא יד המקרה פעלה זאת. 
ואם כך נשאל: מה היתה הסבה לזה? שאי אפשר לומר שהיתה הסבה לזה יען שחפץ לכלותם, כי הלא ידענו זאת כי הגדיל תורה והאדירה למען צדקו יען רצה לזכותם. 
אולם אז תשיג סבת הדבר והוא "זו חטאנו לו" - הסבה היה יען שב"זו", היינו בהדבר עצמו שרצה לזכותנו, שהוא בריבוי התורה והמצוה, בזאת עצמו "חטאנו לו", כי לא שמרנו את התורה, וישראל לא אבו ללכת בדרכיו, שלבם לא אבה אליו וגם עשו כן בפועל כי לא שמעו לתורתו ויעברו עליה בשאט נפש,
ולכן האמצעיים בעצמם שהכין ה' לזכותם ולהצדיקם, הם היו סבה להשחתתם, כאשר יכעוס האדון יותר על עבדו שמנהו למשק ביתו והוסיף להטיב עמו והוא מרד בו מאשר יכעוס על אחד מעבדיו שלא הגדילו ביתר שאת, כי אז תהיה האהבה שאהבו והכבוד שכבדו היא עצמה סבה שתגדל חמת אדונו עליו במרדו.

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.