הזדמנות של פעם ביובל

כאן בפרק שלפנינו מופיעה חוקת היובל כמודל אידאלי של חברה ישראלית, שבה יש לכל אחד שדה נחלה מאת ה' באדמת הארץ השייכת רק לה' לבדו. הוא שברא אותה, ושהנחיל אותה לישראל מכוח יציאת מצרים.

אי אפשר להפקיע נחלה זו, כי אדמת הארץ לא שייכת למלך ולא למדינה, אלא לאדם. כל מכירה של נחלה כזאת היא זמנית. בשנת היובל ישוב האדם אל אדמתו, וזוהי "גְאֻלה" בלשון התורה (כד). כך גם לגבי כל עבד מישראל, שהיובל משחרר אותו וקורא לו "דרור" (י).

לכן, אין בפרק זה עניים, דלים ואביונים, כי לכל אחד יש נחלה רשומה על שמו – גם אם "יָמוּך אחיך" (כה, לה, לט, מז) וימכור את נחלתו, או את עצמו, ואפילו לגר תושב, ביובל הכול חוזר.

אולם חוקת היובל האידאלית כמעט ולא נשמרה. בספר דברים לא נזכר היובל בפירוש, ובכל מקום יש דלים ואביונים – "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו, יא) – רק אם ישמרו "את כל המצוה הזאת", והכוונה הרמוזה שם לחוקת היובל, אז יתקיים "כי לא יהיה בך אביון" (שם, ד-ה). גם היום, מדברים על שמיטה ומתווכחים עליה (כבר 133 שנה), אך לא על יובל.

יחד עם אידאל היובל יש בפרק אזהרות מוסריות לכל זמן ומקום –

איסורי הונאה בעסקאות, ולפי חז"ל (בבא-מציעא נח ע"ב; רמב"ם הלכות מכירה פרק יד, יב-יח) גם בדיבור, כי ההונאה איננה רק רמאות, אלא לחץ ופגיעה – הונאת ממון אפשר להשיב, ופגיעה בדיבור אי אפשר להשיב, ולכן נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-להיך" (יז). 

באדיבות אתר 929