הוצאות להורג - לא אצלנו

עשרה עונשי מוות בסקילה כתובים בפרק זה – למרבה התדהמה אנו יכולים לִצפות כיום ולראות במו עינינו איך זה נראה, במעללי ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש).

בסוף ימי בית שני הובילו צדוקים וחלק מכתות בית שני קו עקרוני של דבקות בכתוב כמות שהוא, ובפרט בעונשי גוף ("עין תחת עין") והוצאות להורג (ראו תיאורו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ג, מהדורת שליט, עמוד 100).

מולם התייצבו רוב החכמים, שאמרו (משנה מכות סוף פרק א) – "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [=שבע שנים] נקראת חובלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר: [אפילו] אחד לשבעים שנה! רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם".

כך אמרו גם חלק מהחכמים, שדין מוות בסקילה של "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות", וגם מלחמת חורמה נגד "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות" (סנהדרין עא ע"א).

חכמים אלה קראו פרק זה (ודומיו) באופן שונה לחלוטין –

מוות הוא העונש הראוי לנואפים ולנואפות ולעובדי המולך, אבל ברור וידוע שכאשר מוציאים להורג יש גם טעויות, ואי אפשר לעמוד אפילו פעם אחת מול אשמה של "נקי וצדיק אל תהרֹג" (שמות כג, ז, ורש"י שם. עם קום המדינה בוצע גזר דין מוות אחד במשפט שדה. הרב הראשי הרצוג הוביל את הדרישה שהתקבלה לביטול עונש המוות בישראל).

בפרק עצמו מפורש פתרון – "ואִם הַעלֵם יַעלימוּ עם הארץ [=בעלי הנחלות והכוח] את עיניהם מן האיש ההוא ... לבלתי הָמית אֹתו – ושמתי אני [ה'] את פָּנַי באיש ההוא ובמשפחתו, והִכרַתי אֹתו..." (ד-ה).

דיני מוות נשארו ביד ה'.

באדיבות אתר 929