הופעת הקדושה בישראל

בכל הנושאים בהם מדובר לאורכו של ספר ויקרא, ההקשר הוא הקשר של קדושה; גם נושאים שלכאורה אינם שייכים לדיני קדושה, נכללים כאן כחלק מהקודש, הקדושה, או ההקדש. בין כשעוסקים בהקרבת קורבנות, ובין בטומאה וטהרה; גם בדיני העריות בפרשות אחרי־מות וקדושים — ואפילו בדברים שבין אדם לחברו. כך, למשל, הפרשה העוסקת בעבודה זרה מתחילה ב״איש איש מבני ישראל… אשר יתן מזרעו למולך מות יומת״, ומסתיימת ב״והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה׳ א־לֹהיכם״ (כ', א–ח). ובדומה לכך גם בענייני מאכלות אסורות: ״אני ה׳ א־לֹהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור… והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (שם, כד–כו).

גם הלכות שטעמם נראה, לכאורה, קשור לחוק וסדר או למוסר, מופיעות בספר ויקרא כנובעות מתחום הקדושה. דוגמא לכך ניתן לראות בפרשיית גזלות (ה', כ–כא): ״וידבר ה׳ אל משה לאמר: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו״. האדם הזה, מעבר למה שהוא עשה לחברו, הוא מעל מעל בה׳. יש פה מומנט חדש שאיננו מומנט חברתי, אלא של חילול הקודש; איך ייתכן שאתה עושה דבר כזה או כזה? אתה מועל בנקודה של הקדושה!

מכל אלה עולה שהקדושה היא סוג של עידון, השתכללות, והתעלות כללית, ולאו דווקא בנקודה או בתחום אחד. קדושה כאן פירושה שיש דברים שלא עולה על הדעת לעשותם, ויש דברים שאפשר לומר שאתה מבייש את עצמך ואת הקב״ה כשאתה עושה אותם.

עוד באותו עניין ראו בפוסט מאת חנן פורת

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר