הדת המושפלת

מעמדו של עם ישראל בקרב הגויים - כבודו או שפלותו - הוא מנקודות הוויכוח המרכזיות שבין היהדות לנצרות. הגישה הנוצרית טוענת: היהודים צריכים להיות חלשים ובזויים, וחולשתם וביזיונם יהיו עדות לכך שהדת היהודית אינה דת האמת; צריך בית-כנסת ברומא, אבל על בית-הכנסת להיות קטן ועלוב מול הכנסייה המפוארת, שישמש עדות חיה איזו היא הדת הנבחרת ואיזו היא הדת המושפלת.

בוויכוח שבין היהודים לבין העמים שהיהודים גלו לתוכם עלה רעיון זה שוב ושוב: אם אתם מושפלים, משמע שאתם גם טועים. האמת נמצאת בצדו של החזק, של המכובד. הוויכוח על הצלחת עם ישראל או סבלו, והמסקנות שאפשר להסיק ממצב העם, נמשך כל ימי הגלות. מסמך מזעזע מתקופת השואה חוזר על ויכוח זה: רב שעבר את השואה וניצל כותב בהקדמה לספרו כי כאשר נתפס התעלל בו קצין נאצי והכה אותו. תוך כדי מכות טען הנאצי וחזר וטען: אתה רואה כי אנחנו מנצחים ומשתלטים על כל העולם, הנה הוכחה כי אנחנו צודקים; כי אתם באמת תת-אדם. והרב המוכה מספר כי טען באותם רגעים נוראים: אין קשר בין הדברים. הצלחתכם אינה הוכחה לצדקתכם.

התלבטות בשאלה מה משמעות העובדה שישראל בגלות שפלים ומוכים ניכרת בספר יחזקאל באופן חריף. יחזקאל נותן שם למצב זה: "חילול השם". והבעיה המעסיקה את יחזקאל היא: איזו מסקנה יסיקו הגויים מן העובדה שעם ישראל מושפל ונתון בגלות. גאולת ישראל ממצרים, לפי דברי יחזקאל, אינה בגלל ההבטחה לאברהם, אלא כדי שלא לחלל את שם השם!

בדרך זו בדיוק מתאר יחזקאל את גאולת ישראל:

(כה) לכן כה אמר ה' אלהים, עתה אשיב את שבות יעקב,
ורחמתי כל בית ישראל, וקנאתי לשם קדשי...
(כז) ..וקבצתי אותם מארצות אויביהם, ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים.
(כח) וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אותם אל הגוים,
וכנסתים אל אדמתם, ולא אותיר עוד מהם שם".

גאולת ישראל נותנת ממד חדש להיסטוריה. עכשיו הכול מבינים כי "בעוונם גלו בית ישראל" (פס' כג); גאולתם של ישראל הינה עדות כי גם העונש וגם השכר הם גמול על מעשי העם; הגלות אינה ראיה כי אמונת ישראל אינה נכונה, אלא ראיה כי עם ישראל משרך דרכו. הגאולה מעידה על קשר מתחדש שבין עם לאלוקיו.

נערך ע"י צוות אתר התנך 

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת