חז"ל אמרו על בלעם את המשפט "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". נראה כי כוונת חכמים היא שה' אמנם נותן לאדם ללכת בדרך שהוא רוצה אך בסופו של דבר גם הוא יגיע אל היעד אותו קבע ה'.
כל המעיין בפרק שלפנינו עומד תמה נוכח הדרך ההפכפכה שבה נוהג כביכול הקב"ה בבלעם. בתחילה אוסר הוא עליו ללכת עם שרי בלק (יב) אך בבוא המשלחת השנייה, משנה כביכול הקב"ה את טעמו ונותן את הסכמתו. והנה, אך יוצא בלעם לדרך, מעיד הכתוב: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא..." (כב) וכשבלעם מקבל בעל כרחו את הדין, שוב הופך האיסור להיתר, והקב"ה אומר לו: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים" (לה).
התייחסות חדה וקולעת לשאלה זו מופיעה במדרש רבה (כ', יב):"'קום לך אתם' – מכאן אתה למד: בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו...".
במבט ראשון נראה שמימרא זו, מגמתה להדגיש את כוח בחירתו של האדם, היכול לבחור בין טוב לרע, ואף לזכות ב'הסכמת' ה' יתברך להליכה בדרך זו. אלא שאם זו כל כוונת המימרא, היה עליה לומר: "בדרך שאדם רוצה לילך, בה נותנים לו רשות ללכת", ולא "בה מוליכין אותו".
עוד יש להקשות: הן בלעם אינו הולך כלל בדרך שבה הוא רוצה ללכת, שהרי הוא מבקש לקלל את ישראל ולזכות בעושר ובכבוד אך בסופו של דבר כופה עליו הקב"ה לברכם ומונעו מכבוד. ובכן היכן מתקיים כאן הכלל: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"?
שאלות אלה מחייבות אותנו להעמיק במימרת חז"ל ולהבין כי מקופלת בה הבחנה בין הדרך שבה רוצה האדם לילך לבין היעד שאליו נגזר עליו להגיע. ה' יתברך זיכה אמנם את האדם בבחירה חופשית, אך לא הפקיד בידיו את כל גורל העולם, שהרי ריבון העולמים הוא אדוני ההיסטוריה ו"לו נתכנו עלילות". בלעם ביקש ללכת בדרך הפוכה ולקלל את ישראל, ועל כך אומר לו כביכול רבונו של עולם: אם רצונך ללכת בדרך עקלקלה זו, אדרבה – לך בה, אך בסופו של דבר תגיע גם אתה אל היעד שיעדתי לך, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה ילך כרצונו – ויגיע בעל כרחו אל היעד שנקבע לו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות