הדרישות ממנהיג

עולם של מנהיגות מצריך הרבה יותר מאומץ ותעוזה וקנאות. זכויות רבות לו לפנחס, אולם כדי להנהיג את העדה צריך גם, ובעיקר, לדעת "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", "שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" (רש"י לפס' יח). מטיבו של המנהיג הקנאי לראות ממדים אחדים של המציאות בהגדלה רבה או בהפרזה. הם מפריעים לו, ובצדק, ואז הוא יוצא למלחמת חרמה שאחריתה מי ישורנה. גם לא תמיד הנושא שהוא לדעתו המשמעותי ביותר לעתידנו הוא אכן הנושא שעליו כדאי להתווכח ולהתעמת.

לעומתו, המנהיג האחראי והבוגר, זה החפץ להיות רועה לכלל העדה, חייב לאמץ את מוחו ואת כוחו המנהיגותי על מנת לגבש עמדה, אסטרטגיה וטקטיקה, שתשקללנה את מכלול הצרכים והאפשרויות של כלל החברה בעם ישראל; ואז הוא מעריך מהן ההחלטות הנכונות המתאימות לעת שבה ההחלטה נדרשת.

לכאורה מדובר במשימה בלתי־אפשרית. איך אפשר "לסבול דעתו של כל אחד", כשכל אחד אומר דברים אחרים ואפילו מנוגדים, וממילא דורש מעשים שונים בעליל? די לבחון באקראי את העימותים שלובו בישראל בעשורים האחרונים כדי להבין את הקושי. כיצד ינהג מנהיג היודע שיש כוחות באומה המתנגדים לחוק כלשהו בכל גרסאותיו, ואילו רבים אחרים דורשים אותו בכל תוקף? מה יעשה המנהיג שבמדינתו קיימת חברה חילונית במובהק ולצדה חברה דתית?

כל התשובה כולה טמונה בביטוי "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (יח) הנאמר למשה רבנו. האם המנהיג פועל מתוך רוח נחושה המפעמת בו, או שמא הוא נע כמטוטלת לפי מצב הרוח? במקום שבו המנהיג פועל מכוח תפיסה רוחנית מעמיקה ומקיפה, וגם ניחן ביכולת להקשיב לכל אדם ולסבול אותו ואת דעתו, הוא יזכה להערכה גם אם יעשה מעשה העלול להתפרש כמנוגד לערכיה של אחת הקבוצות שבעם. במקום שבו המנהיג נפגש עם עמו ברמה הרוחנית, שם תימצא הדרך אל עולם שבו המחלוקת אינה משסעת את החברה לגזרים, אלא תורמת להתפתחותם של כל חלקיה ומפרה אותם.

עוד על התכונות הנדרשות ממנהיג ניתן לקרוא בפוסט מאת חנן פורת 'איש על העדה'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר