הדם כאמצעי כפרה

התורה מצווה על כל איש "אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז" (ג) במחנה או מחוצה לו, שלא יעשה זאת בלא להביא את הבהמה לקרבן לה'. בחז"ל ובמפרשים נחלקו הדעות האם מדובר דווקא בבהמה המיועדת לקרבן, או גם בבהמה המיועדת לאכילה. על דרך הפשט נראה כדעת הרמב"ן, שמדובר באיסור גם בבהמות חולין, שנאסר לשוחטן בלא להביאן כקרבן שלמים, שבו יש גם חלק לבעלים באכילה. לימים, התירה התורה איסור זה, עם הכניסה לארץ (דברים י"ב, כ-כא). מדוע אפוא נאסרה שחיטת בהמות חולין בתקופת המדבר?

נראה, כי התורה מביאה שני טעמים לכך: 1. "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ" (ד) 2. "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן" (ה). 

הטעם השני ברור: מטרתו של האיסור היא להרחיק מפעולות של עבודה זרה, כפי שמפורט בהמשך: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ז). ברם, הטעם הראשון נראה מפתיע: האמנם שחיטת בעלי חיים לצרכי חולין נחשבת כשפיכות דמים? והרי כבר לאחר המבול הותר לנח ולבניו לאכול בשר!

מסתבר, שאין כאן תפיסת עולם 'צמחונית', שהייתה רלוונטית לאדם הראשון, אלא איסור זה קשור לאיסור אכילת הדם: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (יא). דם הבהמה הוא אמצעי המיועד לכפרה, ואין זה ראוי להשתמש באמצעי חשוב כזה לצרכי חולין.

מסיבה זו גם קיים הבדל בין דם בהמה, לבין דם חיה, שאינה קרבה על המזבח, וכן דם העוף, שאין זורקים את דמו על המזבח. כאן התירה התורה את שחיטתם לצרכי חולין, שהרי דמם ממילא אינו מיועד לכפרה. אמנם, בשל היותו של הדם "נֶפֶשׁ", הזהירה התורה גם כאן לכסות את הדם ולא לאוכלו, אולם עצם הריגת החיה והעוף אינה אסורה גם לצרכי חולין.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת