כמו בכל פרשיות המשכן, כך גם בפרשת ימי המילואים יש פער בין הציווי לקיום. היחס בין האידאל של עבודת ה' לבין הגשמתו במציאות באמצעות פרטי המצוות הוא מורכב, אך בסופו של דבר, הקיום המדוקדק של פרטי המצוות הוא המגשים את האידאל.
בשמות פרק כ"ט מופיע הציווי על ימי המילואים, המדגיש את הצד הרעיוני.
בויקרא פרק ח', מתואר קיום ימי המילואים.
לכן, בפרשת תצווה (שמות כ"ט) מצמידה התורה את מצוות ההזאה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח, על הכהנים ובגדיהם, למצוות זריקת הדם על המזבח. לומר לך, שקידושם על ידי הזאה זו, נובע מהיות דם זה דם קרבן הנזרק על המזבח, שהרי לעבודה זו, עבודת הקרבנות, הם מתקדשים.
אך למעשה, אין להפריד בין עבודות הקרבן - זריקת הדם והקטרת האימורים, על ידי מעשים חיצוניים שאינם קשורים להכשר הקרבן, ולפיכך בעשייה בפועל, מקדים משה את הנפת האימורים והקטרתם להזאות על הכהנים, כפי שמתואר בויקרא ח'.
מבחינה רעיונית, הכפרה על אהרן ובניו בפר החטאת וחיטוי המזבח לצורך קידושו, שני עניינים הם, שאינם חופפים זה את זה, וראוי כל אחד להיעשות בפני עצמו. ולפיכך, בשמות כ"ט מופיע הציווי על עשיית פר חטאת לכפרת המזבח בנפרד מהציווי על פר החטאת של הכהנים. אך למעשה, אומרת התורה, שניתן להשתמש בפר אחד להשגת שתי מטרות אלו, ולפיכך בויקרא ח' מופיע פר אחד בלבד, בו מתכפרים הכהנים ועל ידו מתקדש המזבח.
נראה, שיחס זה, שבין החזון להגשמתו, מאפיין לא רק את עניין הקמת המשכן וקידוש הכהנים, אלא שייך הוא לעבודת ה' בהיקפה הרחב. התורה כולה, על כל דקדוקיה, טומנת בחובה רעיון ואידאל גדול, אך כשבאים להגשמתם המעשית של פרטי המצוות, קשה לעיתים, לחוש באותו אידאל שממנו הם נובעים ואליו הם מוליכים.
העיון בפרשיות אלו של התורה מלמד, כי דווקא "ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה" (שמות, מ', טז), הוא שמוביל ל"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם, לד). הקיום המדוקדק של המצוות הוא שמביא להגשמת האידאל של התורה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון