ארץ ישראל שונה ממצרים בכך שהיא מושקית על ידי גשמים ולא על ידי הנילוס. האם זהו יתרון או חיסרון? מעיון בפרקי הבריאה ניתן ללמוד כי הגשם הוא ביטוי ואמצעי להידוק הקשר בין אלוקים לאדם.
את התפיסה המקשרת בין המטר ובין הקשר והתלות בה' ניתן למצוא עוד בראשית ימי המין האנושי כולו - בסיפור הבריאה. כך פותחת התורה את סיפור גן-עדן:
"אלה תולדות השמים והארץ בהִבראם, ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' א-להים על הארץ, ואדם אַיִן לעבֹד את האדמה" (בראשית ב', ד-ה).
במבט ראשון פסוקים אלה סותרים את המסופר בבראשית פרק א': שם מסופר שהיו מים בשפע (אמנם לא מטר אלא נהרות) ושנבראו עצים וצמחים שונים, בעוד שבפרק ב' מודגש שהתנאים החיוניים לגידולי קרקע הם אדם ומטר. לא ניכנס כאן לניתוח מעמיק של ההבדלים בין פרק א' ובין פרק ב' ונסתפק במסקנת הדברים: פרק א' מתמקד בבריאת הטבע, ואילו פרק ב' - בהתגלות וביחס בין האדם ובין א-לוהים בבריאה. מנקודת המבט של פרק ב', אדם ומטר הם היסודות ההכרחיים לכל פריחה ופיתוח. המטר מופיע לא רק כמקור מים אלא כסמל לחיבור בין שמים וארץ, בין א-לוהים ואדם.
ואף כאן מביא רש"י מדרש המבטא נקודה זו:
"ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם, וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהן וירדו, וצמחו האילנות והדשאים" (בראשית ב', ה).
בסביבה הרוחנית האידאלית, המשתקפת בארץ ישראל, משמש המטר אמצעי להידוק הקשר בין עם ישראל לבין ה'.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון