הגלות כחלק מן הגאולה

אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשת שמות: כדי להתבונן ולראות אף בה, בפרשת שמות, תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה על ידי הקב"ה באוזניו של משה - "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', ח); "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני... אל ארץ זבת חלב ודבש" (שם, יז)
מתוך פסוקים אלו, ניתן להתבונן ביתר פסוקי הפרשה ולראות אף בהן תחנות לגאולה. לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בבחינת עונש. על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. נמצאת למד כי גלות מצרים תחנה היא, אפשר ראשונית, בדרך גאולתו של העם.
אלא שרעיון מעין זה ניתן להעלות גם מתוך התבוננות בפרשה גופא, ואילו שילובה של נבואת ההפטרה במסכת הקריאה יש בה כדי להעלות רעיון נוסף.
בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצויירות על ידי הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה:  "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה" (ו).
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כולה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו.
הרי פן חיובי לגלות, שרק מבט מאוחר, מבט המשקיף מעת גאולה על זמן הגלות יכול לגלות. וגילוי זה חשוב לאותם הקוראים עתה על גלות ראשונה, זו שלא באה כעונש על חטא, זו שכל כולה היא בחינת הכנה לגאולת עם ולגאולת עולם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון