במשך דורות רבים היה כל זה רק חלום וחזון, אך בדור העלייה השנייה כתב הרב קוק ביפו, שכבר הגיעה עֵת החֵפֶץ.
מהשדות והמטעים חוזרים השניים "אל בית אִמי תְלַמְדֵני" (ח', ב), וגם אל העצים שתחתם נולדו (כמקומות ההמלטה וההנקה של צְבִיוֹת ואַיָלוֹת), וכך חוזרים בשיר הרביעי אל הקשר שנוצר בחתונה הבלתי נשכחת (מהשיר השני) – "שׂימֵני כַחוֹתָם על לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם על זְרוֹעֶךָ" (ח', ו)!
כאן מופיעה ההשבעה הרביעית והאחרונה, זאת שמאמיני 'שלוש השבועות' (של יהדות הגולה) מתעלמים ממנה, זאת שאין בה עוד "בצבאות או באילות השדה", ואין בה "אם" – שבועת הגאולה – "השבעתי אתכם בנות ירושלִַם: מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, עד שתחפץ"! (ח',ד) ובמילים שלנו: אין עוד צורך לעורר את האהבה, מפני שהיא כבר התעוררה, וכבר הגיעה אל מחוז חֶפצָהּ!
במשך דורות רבים היה כל זה רק חלום וחזון, אך בדור העלייה השנייה (לפני מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור), כתב הרב קוק ביפו (אורות, עמ' קטז), שכבר הגיעה 'עֵת החֵפֶץ'. ועתה, כאשר ארכו הימים, וירושלים "לקחה מיד ה' כפלים בכל חטֹאתיה" (ישעיהו מ', ב), החלה האומה בכללה להרגיש את טהרתהּ, את בֹּר-כפיה וצִדקת-נפשהּ – ועם זה את חפצהּ לשוב לִתחִיָתהּ. רגשותיה הלאומיים מתרפקים לשוב אליה, והחפץ לשוב אל קִנָהּ, אל מקומהּ ולארצהּ, הולך בהּ הלוך וגדול. אמנם לא תדע עוד את נפשהּ, מאין בא להּ הרוח, ומה ערכו וכֹחו – ובסתר הלב מבקשת היא את דודהּ...
מגילת 'השירים' חותמת בשלוש תגובות:
תגובה של "בנות ירושלִַם" העוטפת את דברי הרעיה ברגע השיא של חופה מחודשת; חשוב להבין, שהדיבורים על 'מוות', על 'קנאה' ועל 'שְאוֹל', על 'הון' ועל 'ביזיון', אינם דברי הרעיה, אלא פירוט של תגובות שונות מקהל הצופות, מ"בנות ירושלִַם" (ח', ה-ז).
התגובה השנייה (ח', ח-י) באה מן האחים במשפחה, כאילו רק עכשיו גילו את הרומן, כאילו רק כעת הגיע הדוד אליהם לבקש את הסכמתם לאהבה, שכבר עלתה וחגגה, ושוב נפלה "על הרי בתר" (=הרים שסועים ומבותרים; ב', יז), וכבר קמה מחדש – והם אומרים: היא עוד קטנה! עוד לא הגיעה השעה! – אבל היא עונה להם: 'אני כבר חומה'!
התגובה המרתקת מכולן היא כמובן תגובת הרעיה לסיכום – בניגוד מרשים לפתיחה (א', ה-ח), הרעיה כבר לא דחויה, כבר לא רועה "על עֶדרֵי חֲבֵרֶיךָ", כבר לא "נוֹטֵרה את הכרמים" – יש לה ביטחון עצמי, והיא אומרת לשלמה, שאיננה זקוקה עוד לכרם שלו עם הנוטרים, כי "כַּרמי שלי לְפָנָי" (ח', יב); אז מופיע הדוד עם "חברים מקשיבים לקוֹלֵך" ומבקש "השמיעִני" (ח', יג-יד) – והיא עונָה: חזור לנדודיך, ואני "הַיוֹשֶבֶת בַּגַנים" בביטחון, כבר יודעת מתי תשוב, בעת ייחום ולידה, בזמן הנכון והטוב, ובינתיים – "בְּרַח דודי, וּדְמֵה לך לצבי, או לעֹפֶר האַיָלים,על הָרֵי בְשָׂמים!"
השאלה שנותרה בלי תשובה היא – האם הדוד האוהב, אך עסוק עם מאות מלכויות ותנועות ודתות, ועם אנשים ונשים בכל העולם, ישמע את קריאת הרעיה ברגעי משבר, אם תהיה זקוקה לו פתאום, גם אם עוד לא הגיע העת הידועה ומוכנה מראש?
באדיבות אתר 929