שמירת השמיטה והיובל יביאו ברכות על עם ישראל. אי קיומן יביא לקללות ולגלות. חשיבותה של מצוות השמיטה היא בהבנה שהקדושה נמצאת בכל מקום בארץ ישראל, ולא רק במקדש.
בקללות הכתובות בפרקנו ישנו דגש גדול על המספר שבע:
"ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" (יח),
"ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם" (כא),
"והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם" (כד),
"ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם" (כח).
מדוע המכות באות על ישראל בשביעיות, ומדוע כל כך חשוב לתורה לחזור על כך שוב ושוב?
הדגשה זו מחזירה אותנו לציוויים אודותיהם קראנו ממש לפני הברכות והקללות – בפרק כ"ה. ציוויים אלו אף הם בנויים על ספירת שבע: כך בציווי על השמיטה שיש לקיימה כל שבע שנים, וכך במשנה הדגשה בציווי על שנת היובל: "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי" (כ"ה, ח-ט).
מיד לאחר ובצמוד לציוויים אלו, מזהירה התורה מפני אי קיומם, ומעודדת את שמירתם בברכות רבות.
כלומר, הברכות והקללות אשר באות בתחילת פרשת "בחוקותי" אינן באות על שמירת התורה ומצוותיה באופן כללי, אלא דווקא על קיום שמיטה ויובל.
רעיון זה מופיע אף במפורש בפסוקים: "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (לד-לה). כאן ברור לחלוטין, שאכן הקללות, או לפחות עונש הגלות, מוזכר בהקשר של שמיטה, כעונש על אי שמירתה.
מדוע דווקא כאן מזכירה התורה את השמיטה ותוצאותיה?
דווקא בסוף ספר ויקרא, העוסק בקדושת המקום אשר יבחר ה', מביאה התורה את מצוות השמיטה, המלמדת שהארץ כולה של הקב"ה, ולא רק מקום המקדש בו הוא בחר להשרות את שכינתו.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון