הברית והעבדות

הבסיס לכל התורה כולה הוא האמונה בה': "אנכי ה' אלוקיך" (כ', ב). זהו הדיבר הראשון, הפותח את עשרת הדברות. אך למרבה ההפתעה, לא נאמר "אנכי ה' אשר בראתי את העולם", אלא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שם).

היציאה מעבדות לחירות היא המאפשרת לאדם להתקשר לקב"ה בצורה מלאה. אדם המשועבד לאדם אחר איננו יכול להיות משועבד באופן מלא לקב"ה - לא רק מבחינה טכנית, בכך שהאדון מפריע לו לקיים את המצוות, אלא מבחינה נפשית-רוחנית, הוא לא יכול להרגיש באופן מלא את תלותו בקב"ה כל עוד הוא תלוי באדונו.

מסיבה זו פותחת התורה את פרשת משפטים, פרשת המצוות הראשונה שלאחר מתן תורה, בעניין עבד עברי. עבד עברי איננו משועבד לאדונו לגמרי - ודינים רבים מלמדים על כך, אך הדין שקובע זאת בצורה הברורה ביותר הוא הדין הראשון של דיני עבד עברי: העבד העברי איננו עבד לעולם, אלא לזמן קצוב בלבד, וברגע שהעבד איננו עבד-עולם, זו לא עבדות אמיתית.

גם כאשר אדם רוצה להמשיך לעבוד את אדונו לעולם, התורה אינה מעוניינת בכך ומגבילה זאת: רוצעים את אזנו, כסימן לכך שהתורה איננה מרוצה מן העבדות הזו. וגם כך, איננו נשאר עבד לעולם, אלא רק עד היובל (ויקרא כ"ה).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון