הבוקר יגיע

״בערב ילין בכי ולבוקר רינה״ (ו) זו לא תחינה גם לא משאלה, ״בערב ילין בכי ולבוקר רינה״ זה תיאור של עובדה.
ככה נברא העולם וזה אחד מחוקי היסוד שבו.
ערב הוא מצב של חושך, של היעדר אור, של אַיִן, של הסתר פנים.
בוקר הוא מצב של אור, של יישוב הדעת, צלילות, ככה שאפשר לראות עד תחתית האגם.

וזה נכון שאחרי הלילה מגיע הבוקר, וזה נכון שאחרי שואה יש תקומה, ואחרי לידה מזעזעת יש תינוק מתוק להתנחם בו ואחרי אכזבה אינסופית מחברה, מצאתי אחת יותר שווה וראויה לאמון שלי בה.
זה נכון.
אבל הנ״ל פשוט ומובן כי גם אם נשכח, העולם הזה מזכיר לנו שככה זה, תמיד תמיד, גם כשלוקח זמן, אחרי לילה מגיע בוקר.

אני סוברת שכותב השורות מחדש לנו ש״בערב ילין בכי ולבוקר רינה״, מתקיים תמיד, ולא רק בהינתן שנעשה את המעשה הנכון, נטפל בבעיה, נלך לפסיכותרפיה ונתקוף את הטראומה או את משבר גיל העמידה או הפרידה, או השד יודע מה.

אני סוברת שכותב השורות מחדש לנו שהבוקר יגיע גם אם לא נפעל פעולות גדולות ודרמטיות, גם אם לא נחפור מערות ונפרק את החושך שלנו ונדוש בו.

הבוקר יגיע. הוא פשוט יגיע. כי זה טבעו של הבוקר, להגיע.
רק סבלנות נדרשת מאיתנו, סבלנות לסבול את החושך עם הידיעה שתכף זריחה.

ואם כבר ידיעה, אני מבקשת מעצמי לדעת את הנגזרת של הכלל הזה שאחרי החושך מגיע האור; זוהי נגזרת לוגית שאומרת שאם ככה נכון ואחרי החושך מגיע האור, והחושך הוא עובדה קיימת שלא הולכת לשום מקום, אז אפשר להסיק שאחרי האור מגיע החושך, שלבוקר רינה ולערב ילין בכי.

המשמעות המחדשת של הפסוק הזה בעיניי היא לא רק לזכור את הפסגה כאשר אני מגרדת את התחתית אלא לזכור גם את התחתית כשאני עומדת בפסגה! וכן, לתת לה לחרב לי טיפה את השמחה המושלמת, לתת לידיעה שתכף תשקע השמש ואהיה נתונה בהיעדר אור, לזרוע בי ענווה.

כמו כוס ששוברים בחופה, כמו חתיכת קיר שמשאירים חשופה בבית החדש, כמו מעשר שמפרישים למי שאין לו מן התבואה.

זה בשבילי בערב ילין בכי ולבוקר רינה.

באדיבות אתר 929