הבאת הארון במקום פניה לה'

פרקנו מתאר את אחת המפלות הקשות ביותר שידע עם ישראל בתקופת המקרא. רבים מישראל הוכו, ובעיקר - ארון ה' נלקח בידי הפלשתים.
מפלה בסדר גודל שכזה מתאימה לחטא חמור במיוחד. ואולם, לא זו בלבד שאין בפרקנו או בפרקים הקודמים חטא מיוחד שעליו צריך עם ישראל להיענש כל כך, אדרבה, מן הפרק עולה לכאורה שבני ישראל נהגו כשורה: לאחר המפלה הראשונה לא פנו בני ישראל לעבודה זרה, כבימי השופטים, אלא דווקא אל ה', ואף הביאו את הארון. מה גרם אפוא לתבוסה הגדולה?
עיון מדוקדק בפרק מעלה תשובה ברורה לשאלה זו. לאחר התבוסה הראשונה אמרו בני ישראל:
"לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים? נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (ג)
מתחילת דבריהם נראה שבני ישראל מחפשים דרך לשוב בתשובה. ואולם, מתברר מיד שלא כך הוא. במקום לפנות בתפילה לקב"ה, או לחזור בתשובה, הם מנסים לפתור את הבעיה באמצעים חיצוניים: הבאת ארון ה', בחזקת כלי בעל כוחות עצמאיים. לא ה' הוא שיושיע את ישראל, אלא הארון.
האירוניה במצב זה מודגשת בפסוק הבא:
"וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְ‑בָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ‑לֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס" (ד)
בני ישראל מביאים את הארון, מבלי לתת כלל את דעתם שהוא נמצא תחת חסותם של שני החוטאים – עלי ופינחס. תיאור זה ממחיש את הנתק שיש אצל בני ישראל בין הכוח שהם מייחסים לארון ובין המצב הרוחני של העם בכלל ושל כוהניו בפרט.
גם במלחמת יריחו הארון נוכח, אך שם יהושע הצניע את חלקו של הארון והדגיש "הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר" (יהושע ו', טז). במלחמת שילה, לעומת זאת, לא היה מנהיג שידגיש את ההבדל שבין הארון ובין הקב"ה, והתפיסה המזהה בין שניהם הביאה לכך שאת מקומה של "הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה" (ו) תפסה "הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד" (י).

עוד על אותו עניין קראו בפוסט מאת ד"ר טובה גנזל 'קשר עם ה', לא עם הארון'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון