בני קהת הנושאים את הארון נצטוו לשאת אותו על כתפיהם. מבט מעמיק יגלה שאין כאן רק ביטוי ליראת הכבוד מהארון אלא גם לתחושת החיבור והאהבה של בני לוי לארון, תחושה שנוסכת בהם כוחות לנשיאת הארון.
שש עגלות ניתנו על ידי נשיאי העדה לשם נשיאת המשכן וכליו, והן חולקו לבני גרשון ומררי "כפי עבודתם". שתי עגלות לבני גרשון, נושאי יריעות המשכן, וארבע עגלות לבני מררי, נושאי קרשי המשכן ועמודיו ואדוניו (ו-ח). אך מדוע לא זכו בני קהת, נושאי כלי המשכן, ולו לעגלה אחת? התורה עצמה מנמקת את הסיבה לכך: "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (ט).
במבט ראשון נראה כי אין כאן אלא ביטוי ליחס של כבוד לכלי המשכן, הראויים להינשא על כתפי הלווים ולא בעגלת בקר, אבל חכמים חושפים לפנינו רובד נוסף, המבליט לא רק את חוויית היראה, אלא את ביטוי האהבה שבנשיאת כלי הקודש על הכתף. בלשון הסתרים שנתייחדה לחז"ל, מגלים הם לנו עובדה מופלאה: "נשא ארון את נושאיו" (סוטה ל"ה ע"א).
הבה נעמיק במסר הגנוז בדברי חכמים: אין הכרח לראות במימרא זו עדות לנס מוחשי, שלפיו ריחף הארון באוויר וכל מי שאחז בו תפס עליו 'טרמפ' כביכול. דומה שחז"ל מבקשים לגלות לנו נס נסתר, שאינו נופל מכל הניסים הגלויים: בשעה שאדם נושא על כתפיו משא יקר ואהוב, הרי עצם המשימה נוסכת בו כוחות גדולים, וליבו נושא את רגליו, להתגבר על כל המכשולים שלפניו, וזהו פשר "הארון הנושא את נושאיו".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות