האמת והשלום

נבואת הצומות חוזרת אל הנחמות של נבואת המַראות (בלי המַראות; א, יד-יז), אך בתוספת משמעותית – 'האמת', 'הצדקה', ה'משפט' ו'השלום'.

כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת:
קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה,
וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ;
...שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִַם,
וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת... (ח, ב-ג);
...בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה (ח, ח);

הגמרא (סנהדרין ו עמ' ב) מקשה על זכריה – "והלוא במקום שיש משפט, אין שלום (ואין צדקה)? ובמקום שיש שלום (וצדקה), אין משפט? ומשיבה הגמרא, שהאמת והצדקה, המשפט והשלום, נפגשים כשעושים פשרה לפני חריצת דין – הרעיון (החדשני בימינו) של 'פישור וגישור', הוא (לפי הגמרא) החידוש של זכריה במענה לשאלה – "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי?" (ז, ג):   

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ:
דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ;
אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם;
וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם;
וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ;
כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם ה';

(ואז)
...כֹּה אָמַר ה'  צְ-בָאוֹת:   
צוֹם (החודש) הָרְבִיעִי  (= אז, תשעה בחודש, ירמיהו לט ב);
וְצוֹם (החודש) החֲמִישִׁי (= תשעה באב);
וְצוֹם (החודש) הַשְּׁבִיעִי (= צום רצח גדליה בן אחיקם, ירמיהו מא);
וְצוֹם (החודש) הָעֲשִׂירִי (= עשרה בטבת, ירמיהו לט א);
יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹֹעֲדִים טוֹבִים –
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (=אם תאחדו באהבה אמת ושלום; ח טז-יט).

באחת הפעמים שלימדתי שיעור זה בירושלים, לקראת ימי הצומות, קם אדם מבוגר ושאל בתדהמה – 'אם כך הדבר, נצטרך לצום לעולם!?' שאלתי אותו: 'שהמקדש ירד באש משמים, אתה מאמין?' – אמר לי, 'כן!', 'ושנהיה ראויים לו, אתה מאמין?' – אמר לי, 'לא!'  

אמרתי, 'אני מאמין, שייבנה בית המקדש כאשר נהיה ראויים לו'.

באדיבות אתר 929