האם יש תקווה לאדם?

כאן חוזר איוב בפעם השלישית אל אפסות האדם "אדם יְלוּד אשה, קְצַר ימים וּשְׂבַע רֹגֶז" (י"ד, א), מול החיזיון שתיאר אליפז עם הקול מן הדממה, לפיו אפילו מלאכי מרום נחשבים פגומים וחוטאים לפניו, "אף שֹכנֵי בתי חֹמֶר אשר בעפר יסודם..." (ד', יח-יט) – קל וחומר לשוכני בתי חומר – אך איוב חוזר וטוען, שבזה נשמט הבסיס מעצם חיי האדם ומשמעות קיומו – כל מי שיקרא את פרק ז', ואחריו את פרק י', ויחתום בפרק י"ד, יראה הקבלה חזקה בין שלושת הפרקים החותמים את מענות איוב, במחזור הראשון.

כל הפרקים האלה, המתארים את אפסות האדם הפגום והחוטא תמיד מול הא-ל, כתובים בלשון של פנייה ושאלה ישירה של איוב – האומנם אפסות האדם היא דברך לעולם? – ובאמצעות הקול מן הדממה – האומנם זהו דברך אליי? ואם זה כך – מדוע ולמה יעקוב הא-ל אחרי כל צעד של "עלה נִדָף", ו"קש יבש"? (י"ג, כה)? מדוע לא לתת לו למות בשקט, ולמצוא מנוחה?

ואולם, יש חידוש מסעיר בפרק החותם הזה, והוא מקופל לא בבקשה הידועה של איוב למות בשקט, ולחדול מלהוות 'מִטרָד' בעצם קיומו כחוטא בעולם כֹּה מושלם ויפה – פתאום צצה לרגע תקווה אחרת, ובאותו ביטוי (שכבר פגשנו גם בפי איוב, וגם בפי צופר).

"מי יתן טהור מטמא (=זכאי מֵאשמה) – לא [א-ל] אחד?... מי יתן בִּשאוֹל תַצפִּנֵני, תַסתירֵני עד שוּב אַפֶּךָ, תָשית לי חֹק ותזכרני – אם ימות גבר – הֲיִחיֶה..." [שוב]? (י"ד, ד, יג-יד) – האם בעומק הייאוש של איוב חבויה תקווה לחיות מחדש?

לפתע, מגדיר איוב את מצבו במות בניו ובמחלתו כ'הסתר פנים', שאולי יכול להיות זמני(?) אולי צריך רק מקום מסתור צָפוּן בעולם המתים, שם יוכל להיות חָנוּט או מורדם, ולקום ולחיות מחדש בזמן אחר, כש'הסתר הפנים' יחלוף, כשישוב האור לעולמו, ואז אולי יזכה לחיות שוב ב'הארת פנים'?

נתאר לעצמנו אדם הסובל ממחלה ממארת וקיצו ידוע – בשלב זה אין תרופה למחלתו אבל אולי בעוד דור או שניים תהיה? האם מופרך לחלום על הקפאת אדם חולה לחמישים או למאה שנה, ולהפשיר אותו לחיים אחרי שתוכח תרופה יעילה?

החלופה הטבעית להמשך חיי האדם בעולם הזה היא צאצאיו, וזו בדיוק הסיבה, שרוב מוחלט מבני האדם עוסקים רוב ימי חייהם במאמץ עצום בגידול ובטיפוח צאצאיהם, אבל הבנים של איוב מתו, ואין הוא רואה סיכוי לצאצאים אחרים –

"כל ימי צְבָאי (=חיי הקצובים כצבא) אֲיַחֵל עד בוא חליפתי" (י"ד, יד) כלומר, זה שיחליף אותי, יירש אותי, וימשיך כאן את חיי, ואת פועלי. כאן בא עוד משל מדהים, משל העץ – "כי יש לעץ תקוה, אם יִכָּרֵת ועוד יחליף..." (י"ד, ז-ט).

העץ נושא עליו את 'קברות אבותיו', כי הגזע הקשה בנוי מן התאים המתים של 'הדורות' הקודמים, אשר מחזיקים אותו זקוף, ושומרים על צינורות החיים הרכים, שבתוכו – "כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, כב) – אבל גם אם יִכָּרֵת העץ, הוא ישוב ויצמח – "ויָצָא חֹטֶר מִגֶזַע יִשָי, ונֵצֶר מִשרשיו יִפרֶה" (ישעיהו י"א, א), ואילו אדם – בפרט זה שבניו מתו – ימות ואיננו, ושום ענף צעיר וחי לא יצמח עוד ממנו, ולכן מסתיים המענה הזה באבדן התקוה האחרונה, החבויה (עדיין) בלב איוב, לחיים חדשים שיצמחו ממנו (י"ד, יט).

"ותִקוַת אנוש הֶאֱבַדתָ"!
[1] וְהוּא (=האדם) כְּרָקָב יִבְלֶה, כְּבֶגֶד אֲכָלוֹ עָשׁ –
אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז –
כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל, וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד.

אַף עַל [יצור עלוב] זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ? וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ?

מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (=זכאי מֵאשמה) – לֹא [א-ל] אֶחָד?
אִם חֲרוּצִים (=קצובים) יָמָיו [של אדם], מִסְפַּר חֳדָשָׁיו אִתָּךְ,
חֻקָּו עָשִׂיתָ (=קָבַעתָ) וְלֹא יַעֲבֹר –
שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל, עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ!

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה –
אִם יִכָּרֵת, וְעוֹד יַחֲלִיף [ויצמח], וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל –
אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ, וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ –
מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ [מחדש], וְעָשָׂה קָצִיר (=ענף) כְּמוֹ נָטַע (=נֶטַע צעיר).

וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ, וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ –
[כמו] אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם, וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ –
וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם –
עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ [בשבילו], וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם (=בַּשֵנה שלוֹ).

מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי (=) תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב [חֲרוֹן] אַפֶּךָ,
תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי (=תִפקדֵני לטובה) –
אִם יָמוּת גֶּבֶר, הֲיִחְיֶה [שוב]?
כָּל יְמֵי צְבָאִי (=חיי) אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי (=צֶאֱצָאִי).

[ואז] תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ – לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף –
כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר? – לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי!
[2] [לא] חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי, וַתִּטְפֹּל (=ולא תדביק טיט) עַל עֲו‍ֹנִי.

וְאוּלָם [כמו] הַר נוֹפֵל יִבּוֹל (=יִתבַּלֶה), וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ [ברעש אדמה] –
אֲבָנִים, שָׁחֲקוּ מַיִם [בתהליך ממושך], תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ (=שטפונות) עֲפַר אָרֶץ,
וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ –

תִּתְקְפֵהוּ (=תִגבַּר עליו) לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ [לאבדון], מְשַׁנֶּה פָנָיו [במותו] וַתְּשַׁלְּחֵהוּ;
[אם] יִכְבְּדוּ (=יתחזקו) בָנָיו וְלֹא יֵדָע – וְיִצְעֲרוּ (=ואם יֵחָלשוּ), וְלֹא יָבִין לָמוֹ;
אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב [גם במותו], וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל.

__________________

[1] הפסוק האחרון בפרק י"ג (כח) שייך באמת להמשך, שבפרק י"ד.
[2] יש כאן השלמה בתקבולת – 'לא' נמשך מהפסוק הקודם – "לא תשמר על חטאתי".

באדיבות אתר 929