לדברי ירמיהו לא ציווה ה' את ישראל להקריב קורבנות ביציאתם ממצרים. האמנם כך? והרי בספר ויקרא מופיעים ציווים מפורשים על הקורבנות!
דברי הנביא ירמיהו צריכים יישוב, כיצד הוא מודיע כי "לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" והכתוב בספר ויקרא מצווח: "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה..." (ויקרא ו', ב)?!
פרשנים עסקו בשאלה זו על פי דרכם. יש שדייקו בכתוב ופתרו: ביום הוציאי לא צויתי - מאוחר יותר צויתי. אבל פירוש כזה משמיט לכאורה את עיקר הפאתוס מדברי הנביא. אכן לראשוניות יש משמעות של עיקר ובסיס ואם ביום הוציאי לא צויתי, משמע שאין הקורבנות עיקר. פתרון אחר - אף הוא מובא בדברי הרד"ק - ליחידים לא צויתי, שכן אין חובה על היחיד להקריב קורבן (אלא אם כן נתחייב חטאת או אשם בחטאו). ואילו הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב) רואה בדברי ירמיהו ביסוס לקביעתו כי מצוות הקורבנות אינן מסוג הכוונה הראשונה.
אלא שכל אלו הפתרונות יפים ללומד בעיון את נבואת ירמיהו, בעוד שלציבור המאזין לדברי התורה וההפטרה, נשמעים דברי הנביא כמתלהמים וכיצד יכול הציבור להבינם?
על כרחו צריך הציבור לשים את ליבו להמשך דברי הנבואה ולמצוא בה פשר -
"כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי... והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם" (כג).
הרי זה לעומת זה: דבר עולה וזבח לעומת שמיעה בקול ה' והליכה בכל הדרך. השאלה אינה חיוב קרבנות או שלילתם אלא היחס והמיקוד. האם הקורבנות הם הדבר הבלעדי או המרכזי במערכת התורה ומצוותיה, או הם חלק ממערכת כוללת.
ראיה לדבר מהמשך הנבואה, כשהנביא מדבר על תועבת קורבנות אדם הוא זועק:
"ובנו במות התפת... לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש, אשר לא צויתי, ולא עלתה על לבי" (לא).
כאן לא הסתפק ב'לא צויתי' אלא הוסיף 'ולא עלתה על לבי', כדי להדגיש שזו תועבה, שלילה מוחלטת. לעומת זאת, קורבנות רגילים, עולה וזבח, נשללים רק באופן יחסי ואולי זמני ועל רקע מסויים - לא צויתי, אבל בהחלט עלתה על לבי.
עוד על אותו נושא ניתן לשמוע בשיעורו של הרב ד"ר שוקי רייס 'יחס הנבואה לקורבנות'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך