האישה הרעה

ברוב פרשיות התורה והנביאים, הגבר הוא האשם באונס (שכם, בראשית ל"ד; אמנון, שמואל ב י"ג), בפיתוי ("וכי יפתה איש..."; שמות כ"ב, טו-טז), בהוצאת שם רע (דברים כ"ב, יג-כט), והוא גם נשפט ראשון ונענש; גם בפרשת לוט בסדום, וגם בפרשת יהודה ותמר, הגברים אשֵמים ולא הנשים; אפילו איזבל ועתליה (מלכים-א י"ח, ד; י"ט, ב; כ"א, י-טו; מלכים-ב י"א, א-ב) מתוארות בעיקר כרוצחות, ולא כמפתות.

פיתוי הנחש את האישה בבראשית (ג') הוא חריג בתורה, ודווקא משם נטלה החוכמה והעצימה תיאורי פיתוי של אישה זונה (משלי ז', י-כ) שאין כמותם בכל התנך, כדי להעצים את האזהרה באזני "בני", מאישה כזאת ומהבית שלה. ומנגד, גם החוכמה המוסרית מופיעה כאישה. גם היא מזמינה אל ביתה, גם היא מחפשת כל דרך לשכנע בני אדם לבוא אליה, כי פֵרותיה טובים מכסף ומזהב (ח', יא, יח-כא).

החשיפה של ממלכת ישראל מימי שלמה לתרבות מצרים [1] – "מַרבַדים רָבַדתי עַרשׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן (=מעוצבות בד מ)מצרים" (טו), ולתרבות הפניקית – "וּבת צֹר... מִמִשבצות זהב לבושהּ... בהיכל מלך" (תהלים מ"ה, י-טז), מסבירה את המאבק הזה של חכמים בישראל מימי בית ראשון על החוכמה והמוסר (=האשה הטובה), נגד תרבות הזימה והפיתוי (=האישה הרעה).

בימי בית שני כבר פירש שמעון בן סירא [2] את 'החוכמה', לא רק על המוסר ויראת ה', אלא על התורה בכלל, כנראה, אל מול התרבות המתייוונת; בעקבותיו הלכו מדרשי חז"ל והפרשנים, [3] אלא שה'אישה הרעה' התחלפה בתקופות השונות, וזוהתה עם הנצרות המפתה ורודפת, ואחר כך עם פיתויי ההשכלה והמודרנה.

דור דור ומאבקיו – בעוד 'האישה הטובה' נשארת תמיד מזוהה עם דרך התורה, החכמה והמוסר, דרך הצניעות המכובדת, שגם היא יוצאת לשערים וקוראת לצעירים לבוא אליה, כי איננה יכולה להפקיר את הצעירים ל'אישה הרעה' עם הפיתוי ברחובות.

_________________________

[1] חשיפה זו גם מסבירה את ההקבלות הנרחבות של פסוקים במשלי עם החוכמה המצרית הקדומה, ועם ספר אחיקר הארמי; ראו ערך משלי באנציקלופדיה מקראית, כרך ה', עמ' 563-559.
[2] ייתכן, שהוא 'שמעון הצדיק' בלשון המשנה (אבות פרק א'); ספר משליו ממשיך את המקרא ברוח התורה, שהיא החוכמה העליונה, ויראת ה'; ראו בייחוד בן-סירא פרק א', ופרק כ"ד.
[3] מרש"י עד ביאור הגר"א למשלי.

באדיבות אתר 929