החידוש העיקרי בתפילת שלמה, ודווקא לאור כל אלפי הקרבנות שהקריב, הוא בחשיבות התפילה של כל אדם וברעיון ה'סליחות'
"כי האֻמנם יֵשֵב א-להים [את האדם] על הארץ?
הנה [ה]שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (=לא יכילו אותך), אף כי הבית הזה אשר בניתי"?! ((דברי הימים ב ו', יח; מלכים א ח', כז):
השאלה של שלמה היא רֶטוֹרית, כי ה' כבר בחר בעמו ישראל, ובחר בדויד ובבנו לשבת על כסאו ולבנות את הבית לה' בירושלִַם, אבל מחובתנו לעצור לרגע, ולשאול באמת: הייתכן קשר בין האינסוף ברוך הוא, לבין הסופי והמוגדר, בין בורא העולם ומרחבי "השמים" (בלשוננו היום, מרחבי היקום), לבין הארצי והאנושי, ובתוך זה 'העם הנבחר'?
אכן, זאת הנקודה העיקרית בהשקפה החילונית, שאיננה כופרת בהכרח בא-לוהים אחד בורא העולם, שהחוקיות המופלאה בו היא אחת, אלא שאיננה יכולה להאמין בקשר בין האינסוף לבין האדם, וכל שכן בבחירת עם ישראל, ובאמונת 'תורה מן השמים', ולכן היא חושבת, שכל אלה הן אמונות ודעות של בני אדם, שמייחסים אותן לא-להים מכל מיני סיבות, ובעיקר מפני הרצון לזכות בלגיטימציה לשלטונם של מלכים, וכוהני דת למיניהם.
אולם כל הפרדוקס הזה קיים רק בהיגיון 'מעגלי', שבו יש רק נקודה אחת במרכז העיגול, ו'האדם הוא קנה המידה של כל הדברים, של אלו שישנם, ושל אלו שאינם' (פְּרוֹתַגוֹרַס)[1].
ברגע שקרסה ונעלמה הפיזיקה של אריסטו (עם התנועה המעגלית כ'שלמות'), אין עוד שום הצדקה להיגיון 'מעגלי'; ההיגיון המקראי הוא (לדעתי) 'היגיון פָּרַבּוֹלי'[2], שבו קיים יחס ברור בין המוקד הסופי, לבין אור אינסוף. אכן, בפיזיקה החדשה, שדה כובד של מסה חומרית מעקם את המרחב-זמן, עיקום פָּרַבּוֹלי – המוקד הסופי ניצב תמיד מול אור אינסוף, והאור במוקד תלוי במידת ההחזר מגבולות הפָּרַבּוֹלה אל המוקד.
במקרא, ההחזר הזה של האור השמימי, תלוי במעשי האדם בכלל, ובשמירת הברית של עם ישראל עם ה' הבוחר בו, ותפילת שלמה מבטאת השקפה זו במדויק.
החידוש העיקרי בתפילת שלמה, ודווקא לאור כל אלפי הקרבנות שהקריב, הוא בחשיבות התפילה של כל אדם, ובעיקר, בקשת 'הסליחות', רעיון שלא כתוב במפורש בתורה, גם לא בספר דברים – "ואתה תשמע ממקום שבתך מן השמים, ושמעת וסלחת" (ו, כא; במלכים-א ח', ל – "אל מקום שבתך אל השמים").
תפילת שלמה מהווה עימות מדהים מול התוכחה הקשה והקללות הנוראות הצפויות "אם לא תשמע בקול ה' א-להיך לשמֹר לעשות את כל מצותיו וחֻקֹתיו אשר אנכי מצוך היום"! (דברים כ"ח, מפסוק טו);
תפילת שלמה הארוכה כוללת פתחי תפילה בצרות הנוראות האלה, והיא עוקבת אחרי הקללות שבספר דברים –
"אם יחטא איש לרעהו...
ואם יִנָגֵף עמך ישראל לפני אויב כי יחטאו לך...
בְּהֵעָצֵר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך...
רעב כי יהיה בארץ, דֶבֶר כי יהיה, שִדָפוֹן ויֵרָקוֹן, אַרבֶּה וחָסיל כי יהיה, כי יָצַר לו אֹיְביו בארץ שעריו, כל נגע וכל מחלה; כל תְפִלה כל תְחִנה ..." (ו', כב-כט; מלכים א ח', לא-לח).
אפילו תפילת שבויים מישראל בארץ "אויב... רחוקה או קרובה" (ו', ו, לו-לח; מלכים-א ח', מו-מח)מופיעה כאפשרות, שבה יתפללו אל "הבית הזה" ממרחקים, ורק חורבן הבית ועם ישראל בגלות, לא נזכרו כלל כאפשרות.
תגובת ה' (ז', יב-כב; מלכים-א ט', ב-ט) מקבלת את תפילת שלמה, אבל מוסיפה תנאי ברור וחד – "אם..."!
"ואם תשובון... ועזבתם...", בוא יבוא החורבן, והוא מתואר בביטויים קשים מספר דברים (ז', כ-כב; מלכים-א ט', ז-ט; מול דברים כ"ט, כג-כה).
ב'דברי-הימים', החורבן והגלות הם כבר עובדה היסטורית, ושיבת ציון היא המציאות!
------------------------------------------
[1] פילוסוף יווני קדם-סוקראטי, מהמאה ה-5 לפנה"ס, מהעיר אַבְּדֶרה.
[2] ראו הרחבה בספרי המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, פרק א'.