פרשת העריות שהוזכרה בפרק י"ח חוזרת שוב בפרקנו. מה נשתנה מהפעם הקודמת ומדוע יש צורך בחזרה? נראה כי בעוד שבפעם הראשונה המטרה הייתה ללמד את האידיאל של איסורי העריות, שהאדם צריך לקיימם מפני שזהו צו ה', הרי שבפעם הזו עם ישראל מצטווים לבנות מערכת משפטית שתאכוף ותבטיח את היותם גוי קדוש.
פרק י"ח מצווה על איסורי עריות, אולם אין בו פירוט מדויק של עונשיהן אלא רק איום שמעשים אלה מטמאים את הארץ (ראה י"ח, כד-כה) ושהקב"ה יכרית את העושה אותם (ראה י"ח, כט).
בפרק כ' מודיעה התורה שהעם אחראי להעניש את החוטאים בעברות אלה (ראה כ', י, יא ועוד). במילים אחרות: פרק כ' מעניק לבית דין את הסמכות לאכוף דינים אלה וכל אחד מפסוקים י-כא מסתיים בסוג כלשהו של עונש בית דין.
בפרק כ', בפתיחת תיאור עונשי בית דין ובחתימתו מוסיפה התורה את הביטויים "והתקדשתם..." (ז), "והייתם לי קדושים" (כו). בפרק י"ח, לעומת זאת, אין כלל אזכור של קדושה, אלא רק של טומאה! מהשוואה זו ניתן להסיק שהתורה מתייחסת להקמת מערכת משפטית מתוקנת לאכיפת מצוות ה' כאל ביטוי של קדושה.
מבנה זה מציג בפנינו את האיזון העדין בין אידאליזם לריאליזם. באופן אידאלי צריך היחיד לקיים מצוות בגלל ציווי ה', ולא מפחד עונש בית דין. לפיכך בחרה התורה להציג את המצוות תוך קביעה "אני ה'" וללא התייחסות לעונשי בית דין, ורק אחר כך לצוות את בני ישראל לבנות מערכת משפטית שתבטיח את היותם גוי קדוש.
מושג הקדושה מבטא את דרישתו של הקב"ה מעם ישראל להתנהג ברמה גבוהה יותר על מנת שיהיה ראויים להיות עמו, ובכך חותם פרק כ': "והייתם לי קדֹשים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (כ', כו).
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון