הושע מביא כאן נבואה קדומה מתקופת בית אחאב. מי היא גומר, מי היא 'לא רוחמה', ואיפה נכנס המדבר לסיפור?
בפרקנו עשה הושע צעד מדהים נוסף ומביא נבואה קדומה, כולה מתקופת בית אחאב, והיא הרקע לדמויות ולשמות שבפרק א.
איך יודעים? הנבואה מתארת 'פולחן בעל' בצבעים עזים וברורים, שאיזבל ("לא אשתי") הביאה לשומרון, ובתה עתליה ("לא רֻחָמה") הכניסה לירושלִַם. יהוא בן נמשי ויהוידע הכהן השמידו כליל את מקדשי הבעל (מלכים ב י, טו-כח; יא, יח). בימי ירבעם בן יואש כל זה כבר היה זיכרון היסטורי רחוק.
העונש על פולחן הבעל בנבואה הקדומה היה חזרה למִדבר, כמו ביציאת מצרים, כדי להיטהר ולשוב לארץ מחדש – "ועָנתה שָמה כימי נְעוּרֶיהָ, וכיום עֲלוֹתהּ מֵארץ מצרים" (ב, יז); ואכן, התנועה הנבואית בימי אליהו ואלישע ברחה למִדבר מפני רדיפות איזבל, והמדבר הפך לנביאים לאורח חיים, עד כדי השקפת עולם.
אליהו הסתתר ב"נחל כרית אשר על פני הירדן" (מלכים א יז, ג), ואחרי מעמד הר הכרמל ברח לחורב (שם יט); לאלישע ולבני הנביאים היה מושב-מקלט ביריחו ועל הירדן (מלכים ב ב, יח-כב; ד, לח-מד; ו, א-ז); יהונדב בן רֵכָב, אבי האידיאולוגיה 'המִדברית' (ירמיהו לה, ו-י), היה השותף העיקרי בהשמדת פולחן הבעל בידי יהוא (מלכים ב י, טו-טז).
הנבואה הקדומה פתחה ב"ריבוּ באִמְכֶם (=שומרון של איזבל) ריבוּ, כי היא לא אשתי ואנכי לא אישהּ...", וחתמה באירוסין טהורים (בלי 'בעל'), וכמו בנבואת 'אחרית הימים' בישעיהו (ב, ב-ד), יש לקרוא גם כאן את הפתיחה כחלק מהסיום:
"...ואמרתי ללא עמי (=בית אחאב) עמי אתה,
והוא יאמר א-להי –
– והיה מספר בני ישראל כחול הים...
והיה בִּמְקוֹם אשר יֵאָמֵר להם לא עמי אַתֶם,
יאמר להם בני א-ל חי... כי גדול יום יזרעאל;
אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עמי,
ולַאֲחֹתֵיכֶם רֻחָמה".