איסור שחוטי חוץ נאמר פעמיים בהקשרים שונים. בעוד שבספר ויקרא הוא בא למנוע מלחפש רוחניות בכל מקום, בספר דברים הוא בא לגרום לאנשים להשתוקק לרוחניות ולא להיות אפאטיים לכך. התורה מבקשת לסלול לנו את דרך האמצע בין שני המצבים.
בשני מקומות, בפרקנו ובספר דברים, מצווה עלינו התורה לא להקריב קורבן מחוץ לאוהל מועד. מבחינה מחשבתית פעורה תהום בין שתי הפרשיות.
הציווי בפרק שלנו ניתן לבני ישראל כאשר הם נמצאים במדבר סיני, השומם והצחיח. רק לפני שנה יצאו בני ישראל ממצרים, בה ראו את המצרים עובדים כל גרם שמיים למעלה וכל בהמה על הארץ, ומאלילים כל דבר טבעי שראו מסביבם. מתוך תודעה כזו מובן מאד הציווי של הקב"ה שלא לזבוח מחוץ לאהל מועד פן "יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". מי הם אותם 'שעירים'? האם אלו שדים וכוחות דמוניים למיניהם? האם אלו חיות מוזרות שפגשו בני ישראל במדבר? אין לדעת; אולם ברור שציווי זה בא על רקע העובדה שבני ישראל, המושפעים מאד מהווית המדבר ומתרבות מצרים, מחפשים רוחניות בכל מקום ובכל דבר.
דווקא במציאות כזו קובע הקב"ה בצורה חד משמעית - הביאו את הקורבנות לקב"ה. רוחניות היא דבר טוב, אולם החיפוש אחריה בכל מקום, וההשתעבדות לכל דבר בתור גורם רוחני, הוא תופעה רעה מאד שממנה יש להתרחק. את הקב"ה יש לעבוד, ובו צריך להידבק!
עם ישראל שאליו מדבר משה בספר דברים הוא שונה בתכלית. בני ישראל כבר עברו 40 שנה במדבר, והם כבר רחוקים מאד מתרבות מצרים ומהאליליות שחוו שם. בשנת הארבעים, עם ישראל נמצא בתודעה של עם מגובש העומד לכבוש ארץ ולהשתקע בה.
במציאות זו, אין סכנה שבני ישראל יחפשו רוחניות בכל גורמי הטבע שסביבם. הם כבר עברו שלב ילדותי זה, והם כבר יותר מדי 'רציונאליים'. דווקא במציאות זו, ישנה סכנה שהאדם ישקע בפיתוח העולם ובפיתוחו האישי, וישכח את הקב"ה עד כדי כך שיוותר על כל שאיפה לרוחניות, ואפילו את קורבנותיו הוא יקריב בחצרות, מחוסר עניין לעלות למוקד רוחני במשכן. לכן, במציאות של עם המתכונן לגיבוש ונחלה, הקב"ה מצווה על בני ישראל שוב להקריב במשכן, ולא בכל מקום.
דברים אלו נראים רחוקים מאתנו מאד, שהרי מי מאתנו רוצה לזבוח לשעירים מצד אחד או להקים לו פסל בחצר מצד שני? אולם, מכאיב לגלות שאלו בדיוק הבעיות שאנו עוסקים בהם היום. הפער הקיצוני בין מצב העם ב'ויקרא' למצבו ב'דברים', דומה מאד לפער הקיים בין שתי תרבויות המוכרות לנו מימינו אנו: תרבות המזרח ותרבות המערב. בעוד שבמזרח ישנה רדיפה חסרת פשרות אחר רוחניות, הגורמת להם לקדש פרות ו'שעירים' למיניהם; בתרבות המערב הריחוק מהרוחניות כ"כ גדול, עד כדי כך שאין כלל מקום לדת - הפרדת הדת מהמדינה.
בשני הציוויים שסקרנו, התורה ממקמת את דרכה של היהדות כדרך אמצע. למרות שאנו שואפים לרוחניות, יש לשים לב מהו מושאה; ולמרות שאנו שואפים לפעול בעולם ולבנותו, יש לפנות מקום גם לרוחניות.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון