דרוש יורש

בפרק זה אפשר כבר 'להריח' את הסוף – שאלת בנות צלפחד מובילה לפרק החותם את ספר במדבר, והציווי למשה לעלות אל הר העֲבָרים, יחד עם מינוי יהושע בן נון, מובילים אל סוף ספר דברים, שהוא גם סוף התורה.

כאן אנו פוגשים פסוק יוצא דופן, הפוך לעשרות פסוקים דומים בתורה: "ויְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר" (טו) – אפשר לשמוע טון תקיף ונחרץ, אשר מעולם לא נשמע כמוהו מפי משה ה"עָנָו מאד" (י"ב, ג).
למרות כל הוויכוחים והתפילות "יִפְקֹד ה' אֱלהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָֹר אִישׁ עַל הָעֵדָה... וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (טז-יז).

הדגם המוכר הוא ניסיון של מנהיג או מלך למנות בעצמו את היורש, ולמנוע בכך אנרכיה ומלחמות ירושה על כל ההשלכות החמורות. אולם משה, שהתווכח ארוכות עם ה' על שליחותו שלו (שמות ג'-ד') לא יכול למנות יורש, והוא דורש מה' למנות מנהיג ולמנוע שקיעה לאנרכיה בשלב קריטי.
יהושע עצמו כבר לא יכול לעשות כך (יהושע י"ג), והמשבר הצפוי אכן קרה (שופטים א'-ג').

את אופי המנהיגות המבוקשת הגדיר משה – "אִישׁ עַל הָעֵדָה; אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (טז-יז) – וחז"ל פירשו במדרש ההלכה: "לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות (לקרב), והם באים לבסוף" (ספרֵי במדבר קלט); והמדרש מציין כמה וכמה דוגמאות למנהיגים שיצאו לשדה הקרב כשהם מובילים בראש.

יהושע בן נון עצמו כבר נהג כך במלחמתו בעמלק (שמות י"ז).
דגם המפקד המוסרי הפוקד "אחרָי" (ולא "קדימה"), מפורש לפנינו בתורה ובמדרש ההלכה.

על כך קראו עוד בפוסט מאת חנן פורת 'איש על העדה'

באדיבות אתר 929