דרושה יראת אלוקים

למילה "אלוהים" יש משמעות כפולה במקרא. ברוב המקומות היא משמשת כאחד משמותיו של האל, ובמקצת מקומות משמעותה היא שופט בבית דין (למשל בשמות כ"ב, ח). מזמור פ"ב בתהילים משחק על שתי המשמעויות הללו, ומסקנתו העצובה היא שאי אפשר לסמוך על בעלי שררה.

ועם זאת, הרי אינני יכול לבדוק כל דבר ואינני יכול לדעת הכול ואני חייב לסמוך על מישהו או על משהו, ואם כך, אז הנטייה האוטומטית שלי היא לסמוך על מערכת המשפט.

השופטים מאומנים לחשיבה אובייקטיבית ולביקורת. מעצם תפקידם הם מורגלים לבחון ביושר את האג'נדות והאינטרסים של העומדים מולם, לקרוא בין השורות ולהעמיק אל מתחת לנאמר, לבחון ראיות וראיות שכנגד, לברור את התבן מן הבר ולהגיע אל חקר האמת והצדק. השאלה היא האם הם מסוגלים לערוך את אותו תהליך בדיקה וביקורת גם על עצמם?

האכזבה הנשמעת במזמור פ"ב מלמדת שגם בעניין זה אין כל חדש תחת השמש, "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (קהלת ג, טז). ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא חושב שכל בני האדם רעים, אני בהחלט מאמין שיש לאנשים יכולת לחשוב בביקורתיות אובייקטיבית וביושר אינטלקטואלי, אבל כשעוברים מהאדם היחיד אל המערכת הממוסדת נוצר עיוות.

מערכות עובדות מתוך אינטרסים, והאינטרס העיקרי שלהן הוא שמירת קיומן והעצמת כוחן. כך נוצר אי-צדק גם במערכת המשפט, ואנשים טובים לוקים בעיוורון.

מסקנת המשורר היא שהיחיד ששופט בצדק וביושר הוא האל עצמו, אבל אולי אפשר למתן את המסקנה הזאת במעט, ולהציע שהן השופטים והן המערכת צריכים שתהיה בהם יראת א-לוהים. יראה שתשמור עליהם מפני ההיבריס (=גאווה) המכשיל שגורם להם ליפול.

באדיבות אתר 929