דעו מאין יצאתם

האם אסור לרמות במסחר או לקחת שוחד ולהטות משפט, מפני שאלה הם מעשים רעים ומתועבים מעצם טבעם? האם משום כך הם גם "תועבת ה'"? או שעלינו להתבונן בחכמה בתוצאות החמורות הצפויות ממעשים אלו, ולהיזהר מהם בגלל הסכנות הטמונות בהם? מה עומד במוקד – הרצון המוסרי של כל אדם ישר, האמונה הדתית-מוסרית במצוות ה', או התבונה האנושית המציבה תמרורי אזהרה? ואולי שלושת המוקדים עולים באמת בקנה אחד?

"משלי שלמה" בנושא זה ממשיכים את איסורי התורה ואת אזהרותיה, בציטוטים ברורים במיוחד:

"ושֹחד לא תִקח, כי השֹחד יְעַוֵר פִּקחים, ויסַלֵף דברי צדיקים" (שמות כ"ג, ח);
"...ולא תִקח שֹחד, כי השֹחד יְעַוֵר עיני חכמים, ויסַלֵף דברי צדיקִם" (דברים ט"ז, יט);
"לא תעשו עָוֶל בַּמשפט, במִדה, במשקל ובַמְשׂוּרה, מֹאזנֵי צדק, אַבנֵי צדק, אֵיפַת צדק והין צדק יהיה לכם
אני ה' א-לֹהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (ויקרא י"ט, לה-לו);
"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה; לא יהיה לך בביתך אֵיפה ואֵיפה, גדולה וקטנה; אבן שלֵמה וצדק יהיה לך, אֵיפה שלֵמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' א-לֹהיך נֹתֵן לך; כי תועבת ה' א-להיך כל עֹשֵׂה אלה, כל עֹשֵׂה עָוֶל" (דברים כ"ה, יג-טז);

ברור ומפורש, שהתורה כוללת את כל ההסברים ביחד, בלי שום הפרדה בין ההנמקה המוסרית והדתית – "תועבת ה'... כל עֹשֵׂה עָוֶל" – לבין ההסבר התועלתי המזהיר מפני התוצאות הקשות של השוחד, שגם חכמים וצדיקים צפויים ליפול ולהסתבך בגללו.

אבל יש בתורה גם נימוק היסטורי, מוסרי ותועלתי כאחד, והוא קשור ביציאת מצרים, בבחירת עם ישראל, ובנחלתו בארץ שה' נתן לו. עם ישראל, כעם סגולה שקיבל תורה בסיני, חייב לזכור את העוול הנורא של שעבוד מצרים, ואסור לו במיוחד ליפול בתועבה מוסרית, אפילו היא נראית 'קלה', כי היא צריכה להזכיר לו את סבלו במצרים, ואת המכות שספגו המצרים.

ובלשון הרמב"ם: [1] "קשה עונשן של מידות [חסרות], מעונשן של עריות [בהסכמה], שזה בינו לבין המקום, וזה בינו לבין חברו, וכל הכופר במצות מידות, ככופר ביציאת מצרים...".

נימוקים כאלה אינם מופיעים כלל בספר משלי, שכן החכמה המקראית משותפת גם ל"חכמת כל בני קדם" (מלכים א ה', י), והיא אוניברסלית במהותה. לפיכך, גם כשהיא מצטטת בפירוש את לשון התורה, ומאחדת את ההנמקה המוסרית, הדתית והתועלתית, היא משאירה 'בחוץ' במכוון את הבחירה בעם ישראל, ואת ההיסטוריה המיוחדת של יציאת מצרים ומתן תורה בסיני, שהם עיקרי התורה, ומעמידה את המוסר עם התועלת במוקד האמונה הדתית של כל אדם באשר הוא.     

מֹאזנֵי מרמה תועבת ה' – ואבן שלֵמה, רצונו (י"א, א);
אבן ואבן, אֵיפה ואֵיפה – תועבת ה' גם שניהם (כ', י);
תועבת ה' אבן ואבן, ומֹאזנֵי מרמה לא טוב (כ', כג);
תועבת ה' דרך רָשָע – ומְרַדֵף צדקה יֶאֱהָב (ט"ו, ט);
עֹכֵר ביתו בוצֵעַ בצַע – ושֹׂנֵא מַתָנֹת [של שוחד] יִחיֶה (ט"ו, כז);
תועבת ה' כל גְבַהּ לֵב, יד ליד (=שיתוף פעולה של פושעים) לא יִנָקֶה (ט"ז, ה);
יד ליד לא יִנָקֶה [מעונש] רע – וזֶרַע צדיקים נִמלָט [2] (י"א, כא);

פֶּלֶס (=מידת בְּנִיָה) ומֹאזנֵי משפט [נאמנים] לַה' – [לפי] מַעֲשֵׂהוּ כל אַבנֵי כיס;
תועבת מלכים עֲשׂוֹת רֶשַע, כי בצדקה יִכּוֹן כִּסֵא (=מלכות; ט"ז, יא-יב);
אבן חֵן השֹחד בעיני בעליו, אל כל אשר יִפנֶה, יַשְׂכִּיל [3] (י"ז, ח);
שֹחד [בסֵתֶר] מֵחֵק רָשָע יִקָח, להַטוֹת אָרְחוֹת משפט (י"ז, כג);
תועבת צדיקים, איש עָוֶל – ותועבת רָשָע, יְשַר דרך (כ"ט, כז);
עֹבֵד אדמתו יִשְׂבַּע לחם –
וּמְרַדֵף רֵיקים (=חבורות פֶּשע) חסר לב (י"ב, יא) / יִשְׂבַּע רִיש (=עוני; כ"ח, יט);
איש אֱמוּנוֹת (=יושר), רַב ברכות – ואָץ להעשיר [בלי צדק] לא יִנָקֶה (כ"ח, כ);

_______________________________

[1] הלכות גניבה פרק ז, יב.
[2] כמו לוט מסדום.
[3] המתבונן בחכמה, ישכיל לראות תוצאות השוחד הקשות.

באדיבות אתר 929