דם, שליטה ונקמה

הפרק משלים את הנבואות על הגויים (י"ג-כ"ג). הוא פותח בנבואה כללית על רשעת הגויים:

"קִרבוּ גוים לִשמֹעַ
וּלאֻמים הַקשיבוּ,
תִשמַע הארץ וּמְלֹאָהּ,
תֵבֵל וכל צֶאֱצָאֶיהָ;
כי קֶצֶף לה' על כל הגוים
וחֵמה על כל צְבָאָם (=אלילי השמים)" (א-ד);

וכאן נוספה הנבואה האחרונה לגויים, על אדום "עַם חֶרמי".

מה קרה באדום בימי ישעיהו? "בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם וַינַשֵל את היהודים מאֵילוֹת, וארמים [ואדומים] באו אילת וַיֵשבוּ שם עד היום הזה" (מלכים ב ט"ז, ו). כעבור שנתיים (732 לפנה"ס) כבש תִגְלַת פִּלְאֶסֶר מלך אשור את דמשק "ואת רצין הֵמית" (שם, ט); כך חגגה אדום את שחרורה גם מארם וגם מיהודה. אחרי דורות רבים של שליטת יהודה באדום, הפכה אדום לאיום קבוע על דרום יהודה למאות שנים, בדומה לאיום העמלקי לפני דוד.

היחסים בין אדום לישראל היו רוויי דם ונקמות תמיד – כשאדום נחלשה נקם בה יואב בן צרויה (מלכים א י"א, טו-טז), וכעבור זמן, אמציה מלך יהודה (דברי הימים ב כ"ה, יב); כשיהודה נחלשה נקמו בה האדומים באכזריות נוראה, ומשם נבואות הזעם הקשות על אדום שתתמלא דם, בישעיהו (ל"ד, ו-ס"ג, א-ו) בירמיהו (מ"ט, ז-כב) בעובדיה (א'), ואף במלאכי (א', א-ד) – "כי יום נקם לה', שנת שִלוּמים לריב צִיון" (ח).

השממה העתידית של אדום מתוארת כאן כהתאספות העופות הדורסים ואוכלי הפגרים לשכון בארמונות החרֵבים, ושוב נחשפת נטייתו של ישעיהו לדרוש בתורה, הפעם ברשימת העופות הטמאים (ויקרא י"א; דברים י"ד) – "דִרשוּ מֵעל ספר ה' וּקְרָאוּ, אחת מֵהֵנה לא נֶעְדָרה... כי פי הוא צִוה (לטמא אותן), ורוחו הוא קִבְּצָן (לשכון בחורבות)" (טז).    

באדיבות אתר 929