בפרקנו מתחילים בני ישראל להתלונן ולקטר. מה היתה סיבת תלונתם? האם באמת היה חסר להם משהו? נראה כי באמת לא היה להם על מה להתלונן אבל קל יותר להתלונן על החסר מלשמוח במה שיש.
התקלה הראשונה מתוארת בזו הלשון: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (א). הפירוש הפשוט למילה "מִתְאֹנְנִים" הוא "מתלוננים". בשלב זה המקרא אינו מציין מה הייתה מהות התלונה של העם; ואכן פרשנים רבים ניסו להבין מה פשרה. יש מן החכמים שאמרו כי הכוונה היא לתלונות שנבעו מרצונם של בני־ישראל לעבוד אלילים כפי שהורגלו במצרים, רצון שלא יכלו לממש בשל האיסור החמור על כך; אולם אין לכך רמז מובהק בפסוקים.
נראה שיש לחפש את הפתרון בכיוון אחר. ייתכן שבני־ישראל התלוננו בגלל עצם היציאה לדרך: הר סיני, שלרגליו חנו בני־ישראל כמעט שנה, היה יחסית קרוב למקום יישוב, אך משעזבו אותו ויצאו ללכת במדבר התעצמו החששות מפני תלאות הדרך ומן הצער הכרוך במסע מפרך בחום המדבר. לאחר שהות של כמעט שנה במקום אחד, איש אינו משתוקק לוותר על המנוחה והנחלה הזמניות ולצאת אל דרך ארוכה ומפחידה.
דומה שמילה אחת, ואולי בעצם אות אחת, יכולה להעניק משמעות חדשה לכל הסיפור. לא בכדי הביטוי שהתורה משתמשת בו הוא "כְּמִתְאֹנְנִים רַע" ולא "מתאוננים" סתם. באמת לא היה לבני־ישראל על מה להתלונן; במושגים של אותם הימים היה להם הכול. אבל אנחנו בני־אדם, וקל לנו יותר להתלונן על החסר מלשמוח במה שיש. את הטוב אנו מקבלים כמובן מאליו, ועל הרע אנו אוהבים להתלונן ולקטר.
וכך הגדיר רש"י שם את מה שקרה: "מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום". האדם מחפש תירוצים להתלונן כדי להצדיק התנהגות לא ראויה, והתרחקות מאלוקים שאין לה סיבה ממשית.
תלונה זו, בראשית המסע במדבר, יכולה לעורר אותנו להתמודדות עם תלונותינו על עצמנו ועל ילדינו לאורך כל ימי חיינו. לא מומלץ להפוך את התלונה לדרך חיים.
על זאת ועוד קראו גם בפוסט מאת הרב יעקב נגן (גנק)
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר