די לאנרכיה!

עבודת הקודש בעם ישראל הקדום הייתה נתונה בידי הבכורות, שקדושתם מבטן ייעדה אותם, ונס הצלת הבכורות ביציאת מצרים חתם את בחירתם – "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל ... לי הוא" (שמות י"ג, ב).

היו למערכת זו שני יתרונות גדולים –

1. לכל משפחה בישראל היה 'כהן' ובכל בית יכלו לעבוד את ה', ממש כפי שהקריבו קרבן פסח במצרים בכל בית, כשהמשקוף והמזוזות בפתח הבית הם מעין 'מזבח'. עבודת ה' עממית, משפחתית, ולא ריכוזית.

2. בתוך המשפחה, אי אפשר היה לריב על 'הכהונה', כי הבכור נבחר משמים בלידתו, "פטר רחם". אמנם, לפעמים דווקא בן צעיר מתאים יותר ל'כהונה', אבל אז צפויים סכסוכים אין קץ.

והנה עברה (רק) שנה מיציאת מצרים, וכבר ה' הפך את הכול, והחליף את הבכורות בשבט לוי כחלק ממשכן מרכזי אחד. מדוע?

בפרק הקודם הסברנו שהארגון המסודר והמדוקדק בא בניגוד חריף לאנרכיה ששררה בפועל בשנה של יציאת מצרים, ככל הנראה. לכך צריך לצרף את חטא העגל שבו הגיעה האנרכיה לשיאים – בלי משה ויהושע ששהו בהר סיני ההנהגה התפרקה, לדעת חז"ל, המנהיג השני במחנה, חוּר משבט יהודה, נרצח, וחטא העגל היה גם מלחמת אחים שאהרן ניסה למנוע על ידי כך שנתן יד ליציקת עגל הזהב ולחגיגה סביבו. שלושת אלפים איש נהרגו במלחמה ההיא. אי אפשר היה להמשיך בלי ארגון מחדש.

הפתרון ההכרחי היה משכן אחד ריכוזי, ששבט לוי שומר עליו מסביב, וכל מי שקרב אל אוהל מועד היה צריך לעבור דרך המחנות של משפחות הלוויים.

באדיבות אתר 929