דברי מוסר ומילת חיבה

מפתיע ביותר לשמוע מפי "שלמה בן דוד" אזהרות חוזרות ונשנות "להצילךָ מֵאשה זרה, מִנכריה אֲמָרֶיהָ החליקה, העֹזֶבֶת אלוף נעוּריה, ואת ברית א-להיה שכחה" (ב', טז-יז). האם זה נאמר לפני "בת פרעה", או בגללה? האם שלמה אמר דברי מוסר אלה בזקנותו, כלקח מכישלונו? ולמי? לרחבעם?

ועוד: מה תאמר חכמת משלֵי על מזמור תהלים מ"ה (י-יג), שנאמר על "בת צֹר" – "שִמעִי בת וראי והטי אזנֵךְ, ושִכחִי עַמֵךְ ובית אביך – ויִתְאָו המלך יפיֵךְ, כי הוא אדֹנַיִךְ והשתחוי לו..."? אם המזמור מתאר בדיוק את שהתרחש בהיכל השֵן של שלמה, מי הזהיר את המלך בדיוק מנשים בוגדות כאלה, שתחילה עזבו את האלילוּת של צור ושל פרעה, ואחר כך, בשעה ששלמה איבד מכוחו, הפכו את עורן וחזרו לאלילי נעוריהן?

אמנם, בספר משלי לא מוזכרים חטאי אלילות, אלא זנות וניאוף ובגידה, אבל "בת פרעה" ו"בת צֹר" בוודאי לא התאימו להמלצתו: "ושמח מאשת נעוריך" (ה', יח). 

ונוסף לכל זה – היכן מצאנו את שלמה אומר למישהו "בני"?

אכן, מילת החיבה הזאת, עם דברי מוסר כאלה, נמצאים בתנך דווקא בדברי דוד אל שלמה "בנוֹ" (מלכים א ב', א-ג; דברי הימים א כ"ט, א), ומכאן מתבקשת מסקנה. פרקי המוסר נגד נשים זרות ונכריות בקובץ הראשון (משלי א' עד ט') הם "מִשלֵי שלמה בן דוד מלך ישראל", כלומר, משלים ל"שלמה בני" מפי "דוד מלך ישראל", והם מהווים פירוט והרחבה לאזהרה ולתפילה במלכים ובדברי הימים. "ולשלמה בני, תֵן לֵבָב שלם לשמור מצוֹתיךָ, עֵדְוֹתיךָ וחֻקֶיךָ..." (דברי הימים כ"ט, יט).

מתוך דמותו של "דוד מלך ישראל" [1] בוקע הקול שהתאמץ כל כך לדבר אל הבן היחיד שיכול להקשיב. אחיו הבוגרים כבר עשו להם "מרכבה וסֻסים וחמִשים איש רצים" (שמואל ב ט"ו, א; מלכים-א א', ה-ו) לפניהם, ולא היו מקשיבים כלל לדברי תוכחה ומוסר, בעוד שלמה הצעיר עדיין מסוגל לשמוע "מוסר אב" (ד', א), ולהבין "יראת ה' ודעת א-להים" (ב', ה).

________________________

[1] בין אם אמר אותם דוד בעצמו, ובין אם אמרם חכם מקראי גדול מכוחו של דוד.

באדיבות אתר 929